את הקמת ממשלת האחדות צריך היה לסגור ב-SMS אחד, ואם ממש רוצים לשמור על ביטחון שדה – היה אפשר לעשות זאת בוואטסאפ. בלי תנאים מוקדמים ובלי תנאים מאוחרים. אבל הפארסה הזו נמשכה יותר מ-100 שעות. ארבעה ימים שאפילו יונת דואר יכלה לנדוד ממחנה למחנה – בין זה "הממלכתי" לזה "הלאומי" – להטיל ביצה ולנוח. זה לא מצחיק. זה עצוב.
השיהוי הבלתי מובן הזה רק ממחיש את גודל הניתוק בין העם לנבחריו. הפוליטיקאים קוראים לאחדות ובפועל קורעים את העם. העם המשווע לאחדות יצא בהמוניו לארוז חבילות, לבקר פצועים, לתמוך בחיילים ואפילו להשתתף בהלוויות של גיבורים שמעולם לא הכיר. את הפוליטיקאים ראינו שם רק בקושי. טוב, הם עסוקים, או נכון יותר ממתינים, למכשיר הפקס.
ב-1 ביוני 1967 הוקמה ממשלת האחדות הראשונה. זה קרה ב"תקופת ההמתנה", קראו לה אז ממשלת ליכוד לאומי. עוד לא התרחש שום אירוע קיצוני. לא טבח, לא חטופים ואפילו לא רחפנים. תחושת הביטחון התערערה על רקע נאומו המגומגם של ראש הממשלה לוי אשכול כשהתבלבל, בקוראו מהנייר, בין המילים "הזזת הריכוזים הצבאיים", לבין "הסגת הריכוזים". מממשלת החירום הוקמה במהלך בזק.
111 חברים, הממשלה הרחבה בהיסטוריה. כולם, להוציא את רק"ח, מק"י ואגו"י. למיטב ידיעתי (בן שישה שבועות הייתי אז), לא התווכחו של על תפקידים, אגו או פוזיציות. מי יהא בקבינט, במטבחון או ליד המקרר. בגין, למשל, זכה בג'וב הבכיר של שר בלי תיק.
הממשלה קמה והאויב הוכרע בשישה ימים. ומה אצלנו קרה עכשיו בכמעט שישה ימים? הצהרות מתוקשרות בשמונה בערב למען "הבייס" על אחדות, דרישה לפסילת שותפים פחות מקובלים, זלזול ברמטכ"לים לשעבר מפי מי שאפילו לא היה ש"ג בחייו ועוד ועוד.
התירוץ האחרון בדחיינות האחדות היה: ישיבת קבינט חשובה. תירוץ תמוה, הרי בדיוק בשביל זה צריך את האחדות. שהמומחים, ללא יוצא מן הכלל, יהיו סביב השולחן, שההערכות הקריטיות כמו הגזרה הצפונית, הכניסה לעזה ועתיד השבויים יתקבלו בידי כולם, וכדי שאלה שאינם שותפים – לא יישבו ביציע ויצקצקו "אמרנו לכם".
ולא פחות חשוב: שנפגין חזית אחת מול העולם, שכרגע מחבק וכואב, ובהמשך יתהפך עלינו למראה "האסון ההומניטרי" בעזה. אפשר לחדד ולסכם את פארסת האחדות כך: הפוליטיקאים מחשבנים פוליטית את המחר שלהם – ואילו החיילים הגיבורים מחרפים נפשם על המחר שלנו.
ועוד כמה מילים על המחר הפוליטי של העומד בראש הפירמידה. עצתי לראש הממשלה בנימין נתניהו (אף שמזמן אינני רלוונטי): אמור לציבור: "זו משימתי האחרונה. אני מנהל את האירוע כאילו אין מחר. אעשה ואפרוש". רק כך יהיה נתניהו משוחרר ויתעלה מעל לכבלים הפוליטיים. כי ברור שכשהכול יסתיים, גם נתניהו יסיים. זה קרה לגולדה מאיר אחרי המחדל וזה קרה, אם כי בנסיבות טרגיות, אפילו לאשכול.