"נראה שהסיבה שחמאס סירב לשחרר את כל הנשים שבהן החזיק כחטופות היא כי חמאס לא רצה שיספרו מה עבר עליהן בשבי"
דברים אלו נאמרו בשבוע שעבר על ידי מתיו מילר, דובר מחלקת המדינה האמריקנית. מילר לא היה צריך להגיד את המילים המפורשות - אונס ופגיעות מיניות - כדי שכולנו נבין למה הוא מתכוון. נדמה שמאז ה-7 באוקטובר, כולנו, כחברה וכפרטים, מוטרדים מהאפשרות שהשבויות הישראליות בשבי חמאס עוברות אונס. הדברים אף הקצינו יותר לאחר שיצאה לפועל העסקה שהשיבה אלינו חלק גדול מהנשים שנחטפו על ידי חמאס. ישנה תחושה כי הציבור הישראלי כולו מביט עליהן בעיניים חומלות, אך במקביל מחכה לשמוע מהן מה בדיוק קרה להן שם.
החיבוק החם שהחברה הישראלית רוצה להעניק לכל חטופה שחוזרת משבי החמאס הוא מובן ומרחיב את הלב. אחרי הזוועות שחווינו כולנו ב-7 באוקטובר, יש משהו מרפא ומשקם בלהעניק אהבה למי שהוחזקו בשבי, זכו לצאת ממנו ושבו אלינו. יחד עם זאת, העיסוק הכמעט אובססיבי בשאלת הפגיעות המיניות שאולי עברו השבויות שחזרו ואולי עוברות אלו שעדיין מוחזקות שם, עבר מזמן את הגבול.
אירוע פרטי, לא לאומי
בניגוד לחלקים שונים בעולם שעדיין מכחישים זאת, החברה הישראלית יודעת היטב שבמסגרת הזוועות שביצע חמאס, בוצעו גם מעשי אלימות מינית. אבל אנחנו לא יודעות ויודעים מי הן הנפגעות הספציפיות ולמען האמת - זה גם ממש לא עניינינו. פגיעה מינית היא אירוע מטלטל השייך קודם כל לנפגעת. היא לא בחרה בו ובמרכזו עומדת חוויה של אובדן שליטה וחוסר אונים. השיקום מהטראומה דורש להחזיר לנפגעת את השליטה שהופקעה ממנה ואת הכוח לייצר נרטיב שהיא קובעת ומייצרת. ולכן, בין היתר, היא ורק היא, תחליט אם לשתף ואת מי, במה שקרה לה.
בנוסף, חשוב לזכור – במסגרת כלל הרגעים הקשים שעברו על הנשים והגברים שמצאו עצמם פתאום בלב מלחמה, רגעים שתועדו והופצו לכל עבר, לא כל מכנסיים מוכתמים בדם הם הוכחה שבוצע אונס. אולי היא רק ישבה על מקום בו היתה שלולית דם של מישהו אחר? ולא, זו אינה גישה נאיבית שעוצמת עיניים אל מול המציאות המחרידה. זו תפיסה שאומרת כי מה שקרה למי שנפגעה מינית, גם אם הוא חלק מאירוע לאומי רב-ממדים, הוא קודם כל ולפני הכל אירוע פרטי שלה. ועד שהיא לא תחליט, אם בכלל, לחלוק ולשתף את מה שקרה לה, אסור לנו לקבוע מה קרה שם. אנחנו רק צריכים להניח לה ולכל האחרות.
הציבור הכואב והדואג לא יכול להסתכל על כל אישה ששרדה את זוועות ה-7 באוקטובר או שבה מן השבי כמי שנאנסה. אסור לנו לשאול אותה שאלות על כך. זה שלה ורק שלה. יש להימנע מהכללות וקביעות כי כל החטופות עברו פגיעה מינית ובמקביל להימנע מזיהוי של נשים ספציפיות כמי שנאנסו או נפגעו מינית.
גופן של נשים רבות, רבות מדי, היה כלי בידי חמאס באותה שבת ארורה. עבור המחבלים, הנשים הישראליות והזרות שנקרו בדרכם היו רק אובייקט – אמצעי להשגת המטרה האיומה של השלטת פחד ואימה בחברה הישראלית. אנחנו מנגד, כחברה חפצת חיים, חייבים לראות את כל הנשים הללו כפי שהן באמת וזה אומר בראש ובראשונה להבין שהן נשים פרטיות - נשים שזכאיות לאוטונומיה מלאה על חייהן, בלי תיוגים, בלי כינויים ובלי הגדרות. רק הן יגדירו מי ומה הן.
>>> עו"ד הלה נויבך, מנהלת התחום המשפטי, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית