היממה האחרונה מעוררות אצלנו, המבוגרים, וגם אצל הילדים כמובן, רגשות של פחד ושל חרדה. זו תקופה קשה, ולמרות הקושי יש בכל אחד מאיתנו, המבוגרים והילדים, כוחות להתמודד איתה.
יש ילדים שחיים כבר מזה כמה שנים בתוך מצב לא שקט, לא בטוח, עם לינה בממ"ד והורים לחוצים (בצדק). ויש ילדים שקול האזעקה והריצה למקלט חדשים עבורם ומפחידים מאוד.
פחדים, כאשר הם נורמטיביים, הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות. הדבר נובע, בחלקו, מהמצב בו נמצא הילד כילד: הוא עולה חדש בעולם של מבוגרים, עולם אותו הוא אינו מבין עדיין. הילד נאלץ לעמוד מול אירועים שהוא לא ממש מבין ואינו יודע כיצד להתמודד איתם. מסיבה זו, לכל גיל קיימים פחדים המאפיינים אותו, המתאימים למצבו ההתפתחותי של הילד ולאתגרים מולם הוא נדרש להתייצב.
יש פחדים בעלי גוון כללי כמו חושך ופרידה ויש פחדים בעלי אופי מוחשי יותר כמו הפחד מכלבים, גנבים או סירנות, או המצב הבלתי נסבל בו נמצאים כיום עשרות אלפי ילדים והם פוחדים מקול האזעקה, מקול ה"בום" בשמיים או בעת הנפילה וממראה הוריהם המפוחדים.
מה הוא בעצם פחד? הוא אחד מהרגשות הלא נעימים הקיימים אצל כל אחד מאיתנו (עצב, כעס, תסכול) אשר מקורו עתיק ושימש אותנו להישרדות. זה מנגנון אשר נועד להציל אותנו. מכל הרגשות הלא נעימים והרבים – הפחד הוא החשוב מכולם. מי שאין לו פחד לא ישרוד: נחוץ לנו הפחד מפני מכוניות, מללכת לבד, מלהתכופף ממקום גבוה, מאנשים רעים, מלהיזהר מכלבים ומקול האזעקה.
בדרך כלל, פחדים של ילדים לא מחוברים בהכרח לסיבה מוחשית נראית לעין, אלא שבימים של רעשי מלחמה, סירנות, אזעקות, לחץ של ההורים וריצה לממ"ד – הפחד הוא מוחשי בהחלט וכן מחובר לסיבה מאד מוחשית, נראית לעין ונשמעת לאוזן.
חשוב לדעת שתגובותיהם של ההורים משפיעות לא רק על ההתמודדות עם הפחד אלא גם על היווצרות הפחד עצמו. בייחוד בגילאים הצעירים, ילדים תלויים בהוריהם על מנת לפרש אירועים שונים ולהגדיר את רגשותיהם. מסיבה זו, תגובתו של ההורה עלולה אף ליצור פחדים, ולכן יש לשים לב לאופי התגובה ולהסברים המתלווים אליה.
אז מה עושים?
הרעיון הוא לא להגיד לילד "אל תפחד", אלא להרגיע אותו. לא להילחם בפחד שלו בצורה אוטומטית. לא צריך לפנות להיגיון של הילד (כמו למשל להדליק אור). הפחד הוא בראש ובלב. הפחד קיים כי הפוטנציאל קיים. כי יכול להיות שתהיה פגיעה במקום בו הוא נמצא. זה לא צריך להיות "מתחת לבית" כדי שהילד יפחד. עצם זה שיכול להיות שהוא ייפגע – יוצר את הפחד.
המענה צריך להיות רגשי, להגיד לילד "אל תפחד" - לא נותן מענה, אלא אף עלול לפגוע ברגשות הילד ולהעצים את הפחד. הילד חושב "לא רק שאני לא יכול להפסיק לפחד, אלא גם מצפים ממני להפסיק. מה זה אומר עליי?". צריך לתת מענה למה שמייצר את הרגש. במקום להתווכח עם העולם הפנימי של הילד ולהגיד לו שבסוף הכול יהיה בסדר – יש לתת מענה לעולם הפנימי שלו ולכן חשוב מאוד להגיד "ואוו, גם אני נבהלתי" או "אתה פוחד? בטח, כי זה ממש מפחיד" או "בוא נראה מה יכול לעזור?" ובאמת מה יכול לעזור? סיפורים על גבורה, לישון עם פנס, ללמד שיטות התגוננות, לעשות תרגילי נשימה ולהיות אופטימיים. מתוך כך שאתם חוששים להגיד לילדים את האמת על רגשותיהם ועל רגשותיכם, אתם בעצם מייצרים לחץ נוסף ("אל תדאג". איך אפשר לא לדאוג? הרי המצב ממש מפחיד? או "יהיה בסדר". מתי יהיה בסדר? הרי כרגע נורא ואיום!).
בנוסף, חשוב מאוד עידוד: להזכיר לילד חוזקים שלו. להוסיף איוורור רגשי, כלומר לאפשר לילד לדבר על הפחד שלו. ביטוי הרגש עוזר להתגבר עליו. עליכם לשמוח שהילד מדבר איתכם על הפחד. אחת הדרכים היותר יעילות להשתחרר מהפחד היא לדבר עליו. אם הוא אומר "אני פוחד", תגידו לו - "זה הפחיד אותך, נכון? זה באמת לא נעים/מפחיד". תתנו לגיטימציה לפחד והוא לא ירגיש נעלב ואומלל ומזולזל וגם יוכל לקבל מכם מענה.
אחד הדברים הכי מחזקים ילד פוחד הוא חיבוק – תחושה של גב ונוכחות הורית.
יש את הילדים שנמצאים ממש בעין הסערה ולהם לא משקרים, אלא להיפך: אומרים להם את האמת, בהתאמה לגיל שלהם, וכך יוצרים אצלם אמון. אם הם לא שואלים מה קורה, על ההורים לספר להם. ייתכן והילדים חוששים להעלות את הנושא, אולי הם חושבים שאם הם ידברו על הפחד שלהם זה ידאיג אתכם ודווקא בגלל הסיבה הזו יש לפתוח בשיחה על הנושא. ההורים הם אלה שמתווכים לילדים את מה שקורה. הורה פוחד יגדל ילד פוחד. הורה אופטימי יעביר לילדיו מסר אופטימי.
ילדים שאינם גדלים בעין הסערה שומעים את החרדה בקול המבוגרים וכמובן גם רואים טלוויזיה. אל תסגרו טלוויזיה ברגע שהילדים נכנסים לחדר. ילדים הם אנשים קטנים ונבונים מאוד, והם יבינו שכנראה יש בטלוויזיה משהו רע מאוד שאתם מנסים להסתיר מהם. זו סיבה דרך אגב, לפחד מאוד. עדיף שיקבלו מכם מידע מסונן ולא שיעסקו בניחושים (שהינם תמיד מפחידים יותר מהאמת עצמה). וכמובן, עדיף שהטלוויזיה לא תהיה על תחנה של אקטואליה.
שיחה, איוורור של רגשות, מתן מידע אמיתי ובהתאמה לגיל הילד, חיבוק, מילים אופטימיות, תרגילי נשימה, מעט זמן מסך ויותר זמן הורים, לגיטימיות לפחד, מילים של הבנה והרבה הרבה אופטימיות – אלה יעזרו בעת צרה.
ספרים שיהיו לעזר
בארון בחדרון
לילה חשוך אחד
חיית החושך
מסיבה של פחדנים
מקס, הילד הלוחם
שמח במקלט
>>> מיכל דליות היא ראש תכנית הכשרת יועצות משפחה בגישת מיכל דליות במרכז האקדמי לוינסקי - וינגייט