הרגיעה היחסית וקצרת הימים שנרשמה ביהודה ושומרון מאז תום מבצע "בית וגן" לפני כחודש, התנפצה באופן לא מפתיע בסוף השבוע. האירועים המדממים ביומיים האחרונים פוגגו הכרזות לגבי השתנות כללי המשוואה בעקבות המבצע, והוכיחו כי בעיות היסוד ביו"ש נותרו על כנן, וכי המענה שניתן להן חלקי ולא בולם תנועה לעבר מציאות המגלמת מגמת הידרדרות מתמדת.
הפיגוע בת"א, שבו נהרג סייר הביטחון חן אמיר בידי מחבל מאזור ג'נין המזוהה עם הג'האד האסלאמי, ממחיש כי בעיות העומק ביו"ש נותרו בתוקף: אזור ג'נין ממשיך לשמש "חממה" של חלל שלטוני שבה נוצר טרור קשה, מצב שמנוצל ע"י גורמי הטרור המתעצמים, לפי שעה ללא מענה מצד הרשות. ברקע, בלטה ההתקפה האלימה של מתנחלים על תושבים פלסטינים בכפר בורקה, שבמהלכה נהרג אחד מהם. מדובר בהמשך לאירועים דומים שהתרחשו בחודשים האחרונים בכפרים חווארה ותורמוס עיא, שמשקפים תעוזה גוברת של חברי "נוער הגבעות" החשים בחלקם שהם זוכים לגיבוי מצד גורמים בממשלה.
החיכוכים בין שתי הקהילות והאלימות הגוברת מצד מתיישבים נגד תושבים פלסטינים, פוגעים ביכולת שימור הסדר ואכיפת החוק ומציבים אתגר חריף בפני מערכת הביטחון - אשר אחד מנציגיה הבולטים, מפקד פיקוד מרכז, הותקף באחרונה ע"י חברי הקואליציה בטענה שהוא מעדיף את מרקם חיי הפלסטינים על פני שלום המתיישבים היהודים. אירועים שכאלה מתסיסים את השטח באזור, פוגעים בדימוי הבין-לאומי של ישראל ומעוררים לחץ מדיני עליה.
הן הפיגוע בת"א והן אלימות המתנחלים ממחישים יותר מכל את היעדרה של אסטרטגיה סדורה בנושא הפלסטיני, ואת העובדה כי בממשלת ישראל מתקיימות כיום שתי אג'נדות סותרות: האחת שמוביל רה"מ בנימין נתניהו ולכאורה נועדה לשמר סטטוס קוו ואף לחזק את הרשות (לפחות כלכלית), ומנגד, זאת שמובילים ראשי הציונות הדתית המכריזים בגלוי על כמיהתם למחוק את הקו הירוק, ועל תפיסתם את הרשות כאויב, תוך הפגנת עמימות או אף הבנה נוכח אלימות יהודית נגד פלסטינים.
ברקע, הולך וגובר בשבעת החודשים האחרונים המיזוג בין יו"ש לבין ישראל, כתוצאה מאישור תקדימי של בנייה בגדה (כ-12,000 יחידות דיור), בקיצור משמעותי של הליך האישורים (בין היתר, בעקבות הכפפת חלק מהמנהל האזרחי לאחריות השר סמוטריץ' וצמצום סמכות שהב"ט בנושא), בהכשרת 10 מאחזים, ובהקצאת נתח גדול של תקציב משרד התחבורה לפיתוח ביו"ש. וכך, מתחת לרדאר, נוצרת בהדרגה "התכה" אזרחית-כלכלית של יו"ש וישראל, דבר שעלול להביא את שני העמים, גם ללא תכנון או רצון, למציאות של מדינה אחת, ללא יכולת להיפרדות פיזית.
אירועים כמו אלה שהתרחשו בבורקה מספקים "דוגמית צנועה" או "חרך הצצה" אל העתיד לכל הטוענים כי אין לחשוש ממציאות של מדינה אחת, וכי שתי החברות מסוגלות לחיות בשלום זו עם זו. נדרש לפקוח עיניים: כך צפויה להיראות שיגרת היום-יום באותה מציאות בניחוח בוסני-בלקני.
ללא נקיטת מהלכים פורצי דרך, תרחישי העתיד יהיו צפויים וקודרים בו בזמן: ייגבר "ייצוא" הפיגועים מג'נין באופן שיחייב מבצע נוסף באזור ואולי אף בעוד מוקדים ביו"ש, תואץ היחלשות הרשות באופן שיגזור על ישראל יותר אחריות על הנעשה בגדה, ויחריפו העימותים בין יהודים וערבים, תוך כדי היווצרות אתגרים ביטחוניים, משפטיים, ערכיים ומדיניים גוברים בפני ישראל.
כדי למנוע את המשך התנועה המודעת למחצה לקראת אותה תהום, מחויב רה"מ לגבש אסטרטגיה סדורה וארוכת טווח בנושא הפלסטיני, שלא קיימת כרגע. הבחירה של ישראל אינה בין חלופה טובה לרעה, אלא בין רעה לגרועה. בשלב הראשון, הכרחי לסייע לייצוב הרשות שאינה בעלת ברית של ישראל, אך עדיין עדיפה על חלופות של ממשל חמאס, כאוס או חזרת השלטון הישראלי. זאת בעיקר באמצעות גיוס כספים שיאפשרו תפקוד שוטף והגבלת הענישה הכספית נגדה.
לצד זאת, נדרש טיפול חריף וחד-משמעי באלימות המתיישבים שמגלמת נזק רב-מימדי עבור ישראל. הפיכת אותה האלימות לתופעה קבועה, תפגע קשות במסד המוסרי של ישראל ובדימויה החיצוני, ותסכל את האפשרות לקדם פריצת דרך עם העולם הערבי, ובמיוחד עם סעודיה.
האתגרים המחריפים במישור הפלסטיני הם קיומיים מבחינת ישראל, וראוי כי מקבלי ההחלטות יפנימו שמשקלם עולה על המאבק הפנימי המר הניטש סביב הסוגייה המשפטית, הגוזלת אנרגיות ופוגעת בלכידות. ראוי שהתזכורות המדממות של היומיים האחרונים ימחישו לראשי המדינה מהן סוגיות המהות שבהן יש להתמקד, ואילו סוגיות יש לדחוק לפי שעה מסדר היום הלאומי.
____________________________________________________________________
ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון IPS באוניברסיטת רייכמן, שימש בעבר יועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים