גם אני מתנגד לסרבנות. התנגדתי לה כשבגין פינה את חבל ימית והיו קריאות לסירובים והיו סירובים, לצד בקשה להיפרד ממדינת ישראל ולהכיר במדינת יהודה. התנגדתי לסירובים גם בעת ההתנתקות, כשאביו המנוח של נתניהו ואחיו, שיחיה, חתמו על עצומה שקוראת לסרב פקודה (!).
במשך עשרות שנים משרתים רבים בכוחות הביטחון נהרגים ונפצעים, אף שהם מתנגדים למדיניות הממשלה. כך נוכח השליטה בשטחים, כך גם בימי ממשלת בגין כאשר שמונה טייסים נועזים יצאו להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק. הם תמכו במשימה, אבל התנגדו לממשלה. בבסיס חיל האוויר, על מכוניות נשותיהם, התנוסס סטיקר: "שלום עכשיו". אגב עילת הסבירות: לא סביר לקרוא להם "מוגלה" או "צפונבון עם שריטה בעין", או לשלוח אותם לעזאזל - ובאותה הזדמנות לשלוח אותם לסכן את חייהם.
הדיבורים על מלחמת אזרחים מעוררים חלחלה, אך דומני שכדאי להזכיר: מלחמת האזרחים פרצה ב-4 בנובמבר 1995 - כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. למזלנו הגדול, מלחמת האזרחים הזו מתקיימת במעמד צד אחד.
חילוני או דתי בן 18 שאיננו מתגייס עובר עבירה, חרדי בן 18 שאיננו מתגייס מקבל משכורת. זאת למרות שגם למשרתים יש את קידוש השם שלהם והוא – מדינת לאום יהודית ודמוקרטית, המתקיימת אומנם רק בקווי 67'.
גם המשרתים מוכנים למסירות נפש, אך למסירות כפולה – להשליך את נפשם מנגד ולהגן על המדינה מפני אויביה, אך כן, גם להגן על המדינה מפני הקמים על ערכיה, עקרונותיה ומגילת עצמאותה. במקרה הנוכחי הממשלה היא שמבצעת את המרד.
לא מדובר רק בטייסים אלא בלוחמים רבים מאוד מכל החילות, מכל הגופים. לא נגד מדיניות הם מתקוממים - אלא בעד מדינת לאום ולא מדינת דת, דמוקרטית, לא בלתי דמוקרטית ומושחתת באופן ממוסד לנוחות הפוליטיקאים.