ביום חמישי נקט אבו מאזן באחד הצעדים הדרמטיים - ובה בעת התמוהים -  שקידם בשנים האחרונים. בבת אחת, וללא סימנים מקדימים, הוא הודיע על פיטורי 12 מושלי מחוזות - 8 מיו"ש ו-4 מרצועת עזה. המהלך הבלתי מובן מעורר שיח פוליטי, ציבורי ורשתי ער במערכת הפלסטינית, ומלווה בחרושת שמועות והשערות לגבי הסיבות מאחורי הפיטורים, והאם בכלל אבו מאזן הוא זה שהחליט עליהם, או שמא גורמים אינטרסנטיים המקורבים אליו.

סימני השאלה עולים בין היתר על רקע העובדה כי חלק מהמושלים, ובמיוחד אלה ביו"ש (המושלים בעזה נטולי השפעה בפועל ומינויים סמלי בלבד) הם עתירי ניסיון ניהולי וביטחוני, וחלקם אף זוכים לפופולריות בכמה מוקדים בגדה. נוסף על כך, עולות תהיות מדוע בימים שבהם הרשות מפגינה חולשה עמוקה, נדרש צעד כה גורף, כשלא ברור האם יש אישים שיכולים למלא את תפקיד אלה שהודחו. יתרה מזאת, הוטחה ביקורת חריפה בשל העובדה שהמושלים לא עודכנו על המהלך ולא קיבלו הסבר לגביו (דפוס שכיח ברוב המשטרים בעולם הערבי), דבר שגרם לאבו מאזן להתרכך מעט ולהכריז כי ייקיים "אירוע הוקרה" לבכירים "הפורשים".

הגרסה העניינית והאופטימית לכאורה שמנסה סביבת אבו מאזן לשווק כלפי חוץ ומבית היא כי מדובר בצעד ראשון במסגרת תהליך הבראה פנימית שתכליתו חיזוק הרשות וייתכן שיגולם בקרוב גם בשינוי הרכב הממשלה. התגובה הציבורית כלפי הנימוק הזה עוקצנית (ומפוכחת) בטענה כי מדובר במשחק "כיסאות מוזיקליים" שיתנהל בין המקרובים לאבו מאזן, ללא "הזרקת דם חדש", במיוחד של בני הדור הצעיר שאינם מיוצגים בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי. מדובר למעשה בחיקוי הדגם השכיח בירדן של חילופי ממשלות תכופים בניסיון להציג מראית עין קוסמטית של הבראה פנימית.

השיח הרשתי סוער סביב הסברה לפיה לא אבו מאזן הוא המושך בחוטי הפיטורים אלא המקורבים אליו, וכי המהלך כולו נעשה כחלק מהתחממות מאבק הירושה לקראת "היום שאחרי" עבאס. בהקשר הזה, הודגש כי רוב המושלים המודחים הם מקרוביו של ג'בריל רג'וב, מועמד מרכזי לירושת הראיס, ששימשו בעבר בתפקידים בכירים במנגנון הביטחון המסכל בראשו עמד, וכי מי שהביאו לפיטורים הם חוסיין אלשיח', השר לעניינים אזרחיים וטוען מרכזי לכתר, ומאג'ד פרג', ראש מערך הביטחון הפלסטיני. ציוץ שהעלה בנו של פרג' אמש ולפיו הוא צופה שיקומו ראשים חדשים במקום אלה שהודחו חיזק עוד יותר את החשד לגבי המניעים להדחה.

באשר לישראל - הגורמים מקרבה (לרבות בממשלה) הכמהים לחיזוק הרשות, צריכים להתייחס בזהירות רבה להדחת המושלים. מבעד להסבר האופטימי לכאורה של צעידה לעבר הבראה ניצבים מתחים פנימיים חריפים, אשר עלולים להתגבר ולבשר על היחלשות הרשות במקום על חיזוקה. דימויו ומעמדו של הממשל ברמאללה יכולים להשתנות רק בעקבות מהלכים שאינם סמליים דוגמת מיגור השחיתות והנפוטזים הפושים בו ושילוב רחב של מגזרים חברתיים, בפרט בני הדור הצעיר בהנהגה הפלסטינית. מדובר בבעיות יסוד שעלולות להתפרץ ביום שאחרי אבו מאזן ולהוליד "אביב פלסטיני" שלא התרחש עד היום.

חוסר הבהירות האסטרטגי שבו שרוי הממשל הפלסטיני, כמו המציאות הביטחונית הקשה המתקיימת מזה כשנתיים ביו"ש והיחלשותה הגוברת של הרשות, צריכים לדחוק בישראל לערוך דיון מעמיק לגבי המדיניות ארוכת הטווח שלא קיימת נכון לעתה בנושא הפלסטיני. במסגרת הזאת נדרש להפנים כי המחוות הכלכליות שבהן מתמקדת כיום ישראל אינן אלא "פלסטר" שלא יעניק פתרון יסודי לאיום של המיזוג הזוחל בינה לבין יו"ש, וכי פריצת דרך בין ישראל לסעודיה תוך "דילוג" מעל הדיון בנושא הפלסטיני אינו נכס אסטרטגי - אלא נזק רב-מימדי.
__________________________________________________________

ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. שימש עד 2019 כיועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים.