עונת הבחירות לרשויות המקומיות החלה זה מכבר ועימה הגיע טייפון של רציחות פוליטיות בחברה הערבית בישראל. לא זו בלבד שהבחירות בחברה הערבית עדיין, לצערי, חמולתיות, על כל הכרוך בכך מתופעות לוואי של אלימות, אלא שטרור פלילי נועז זה מלווה, הפעם, את מה שאמורה להיות חגיגה דמוקרטית לעילא ולעילא.
סיקור N12:
- המנכ"ל נרצח, הירי חוזר: צרורות מחוץ לסוכת האבלים בטירה
- ההצעה לדחיית הבחירות לרשויות המקומיות בערים הערביות - והביקורת
- הערבים משלמים את מחיר חולשתה של ישראל | זוהיר בהלול
תופעה זו מתווספת אל האלימות הגואה בכלל – גואה עד אין קץ – בחברה הערבית, עם מספר נרצחים בלתי נתפס, העומד על 156 (נכון לשעת כתיבת שורות אלה), כשחודש אוגוסט עודנו באיבו. רציחות אלה מתבצעות לאור יום, ליד תחנות משטרה, בתעוזה, וללא רתיעה וללא מורא מגורמי אכיפת החוק.
מצב דברים זה אינו נסבל עוד. זכותם של כל ילדה וילד, אימא ואב, סבתא וסב, אישה ובעל, זכותה של החברה הערבית בישראל, זכות יסוד היא, לחיות בביטחון. אלא שעינינו הרואות כי אין בנמצא כל ביטחון אישי. יום שאין בו ידיעה על אירוע ירי כלשהו, ואף מעבר לכך אירוע רצח, בחברה הערבית, הוא בבחינת יום חשוד. אם יימצא יום כזה, הרי שבסופו מברכים האזרחים הערבים את ברכת הגומל, ויאמרו: "יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות".
למצב דברים זה אסור להתרגל.
זו אינה בעיה של החברה הערבית לבדה; זוהי בעיה לאומית ממדרגה ראשונה, והיא מאיימת על החיים הלאומיים של כולנו – ערבים ויהודים כאחד. ככזו היא אמורה להדיר שינה מעיני כולנו, כולנו ממש, לרבות מעיני הממשלה על כל משרדיה וזרועותיה. שמירה על הביטחון האישי של אזרחי המדינה היא מחובתו הבלעדית של השלטון. בידיו הכוח והכלים, ואם אין בידיו שני אלה, אזי אין כל הצדקה להמשך קיומו.
יכול מאוד להיות שמצב דברים זה גדול, אלפי מונים, על המשטרה. יכול מאוד להיות כי כתפי המשטרה צרים מדי מכדי לשאת בנטל של איסוף נשק בלתי חוקי בכמויות ובאיכויות המוכרות לנו כיום בחברה הערבית בישראל. בסופו של יום, מדינת ישראל בכלל והחברה הערבית בפרט נמצאות במצב של חירום – פשוטו כמשמעו של הביטוי גם מבחינה משפטית – ובמצב חירום הכרח להידרש לתוכניות חירום ייחודיות.
אירועי התקופה האחרונה, במיוחד הטבח שאירע ביישוב אבו סנאן, לא-כל-שכן רצח מנכ״ל עיריית טירה, לצד האיומים הקיומיים המרחפים מעל חיי נבחרי ציבור ומשפחותיהם בחברה הערבית, מעניק בידי השלטון הזדמנות למיגור הפשיעה בחברה הערבית, ולמצער לאיסוף את הנשק הבלתי חוקי.
בעניין אחרון זה לשירות הביטחון הכללי (שב״כ) תפקיד המתחייב על-פי חוק. הנושא אינו עוד בשיקול דעת, והוא לא חלק מהוויכוח העקרוני בעד ונגד. סעיף 7 לחוק שירות הביטחון הכללי, תשס״ב–2002 קובע, כי "השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה...".
אין לך סמכות יותר מפורשת מזו כדי להצדיק את התערבות שירות הביטחון הכללי לפעולה, מיידית, מקום שהשלטון המקומי ונבחריו מאוימים, בצורה מיידית וממשית, ומקום שאנשים אינם מסוגלים לממש את זכותם החוקתית להציג מועמדות במסגרת ההליך הדמוקרטי של בחירות לרשויות אלה. פעולה זו מתחייבת ממצב החירום בו שרויה החברה הערבית בישראל; מצב המשליך, ברחל בתך הקטנה, על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
מצב הדברים כפי שהוא משתקף בחברה הערבית בישראל כיום הוא פרומו מפחיד למה שעלול להתרחש – בעתיד הקרוב – גם בתוך החברה היהודית; שם ארגוני הפשיעה שבים לבצבץ – אם כי בצעדים מדודים בשלב הזה. אלה, כמו בחברה הערבית, יש להם מטרות ברורות: כוח, שליטה, וחתת (אימה, פחד נוראי, טרור).
בשולי הדברים, אך ממש לא בשולי חשיבותם, זהו זמן בו החברה הערבית בישראל צריכה להתכנס, גם היא, בתוך עצמה ולדרוש מעצמה תשובה לשאלה הקריטית ביותר: איך הגענו עד הלום? ולא, אין די בטיעונים המופנים רק נגד השלטון, הנוגעים לאפליה מתמשכת וכיוצא באלה.
>>> פרופ' מוחמד ותד חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודקאן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת