העימותים הצבאיים האחרונים באזור ג'נין זכו, ובצדק, להד רחב בשיח הישראלי. ואולם, הדיון בנושא ממוקד יתר על המידה באיומים הצבאיים הנשקפים מהחיכוכים באותה הגזרה - ובראשם הפעלת מטענים רבי עוצמה נגד כוחות צה"ל ולראשונה מאז האינתיפאדה השנייה שילוב מסוקי קרב בעימותים, והרבה פחות בממד האסטרטגי של האתגר המגולם בג'נין בפרט ובאיו"ש בכלל.
- ארבעה נרצחים בפיגוע ירי בעלי שביצעו שני מחבלים
- בדרך למבצע גדול? התוכנית המבצעית כבר אושרה
- שר הביטחון גלנט: "האפשרויות על השולחן"
- מתקרבים למבצע צבאי גדול ורחב בג'נין | ניר דבורי
- מאחז טרור איראני מבוצר, לא רחוק מעפולה | אוהד חמו
אירועי הימים האחרונים חידדו מגמה הנמשכת מזה מספר שנים ובמסגרתה אזור ג'נין מהווה מוקד האיומים הביטחוניים באיו"ש, והופך בהדרגה לאזור הנשלט בידי מיליציות צבאיות, לרבות תשתיות החמאס והג'יהאד האיסלאמי, כאשר השפעת ונוכחות הרשות בו מתפוגגת. האיומים החדשים מצטרפים לאתגרים בדמות ירי מתמשך על יישובים בשטח ישראל, שימוש בצלפים וניסיונות ראשוניים - בלתי אפקטיביים לעת עתה - לייצור רקטות ולשגרן לעבר ישובים ישראלים.
יש כמה סיבות לכך שאזור ג'נין, ובעיקר העיר ג'נין, ניצבים בחוד החנית של המתיחות הביטחונית הנמשכת באיו"ש בשנים האחרונות: האתוס המסורתי של כל צפון השומרון כמוקד תסיסה נגד סמכויות שלטוניות (החל מנפוליאון ששרף את העיר לאחר כיבושה, עבור דרך הבריטים שנאבקו בחוליות שהנהיג עז אל-דין אל-קסאם באזור בשנות ה-30, וכלה בממשל הירדני); שיתוף הפעולה רב-השנים והרחב המתקיים בין הזרועות הצבאיות של כלל הפלגים, בין היתר על בסיס מוצא חמולתי או שכונתי זהה; וההרכב החברתי של האזור ובראשו מחנה פליטים תוסס בן כ-11,000 איש (השני בגודלו באיו"ש) וסביבה כפרית גדולה שלממשל ברמאללה קשה לאכוף עליה מרות.
לסיבות הוותיקות מצטרפות כמה עכשוויות שמחייבות תשומת לב מצד מקבלי ההחלטות בישראל. בראשן: ההיחלשות הגוברת של הרשות, שעדיין שולטת על רוב איו"ש אך דימויה הציבורי ירוד ומלווה בסימני שאלה לגבי עתידה לאחר עידן אבו מאזן; התחזקות חמאס שמנצלת את החלל השלטוני בצפון שומרון כדי לבסס את כוחה, תוך הוכחה שביכולתה לקדם התנגדות מזוינת בזירות הנוחות לה - שאינן עזה - תוך אכיפת "בידול" על ישראל; והמצוקה העמוקה של הדור הצעיר הפלסטיני שרבים מקרבו נטולי מעש, חשופים להסתה פרועה, ומצטרפים בהתלהבות לתשתיות טרור (או מייסדים כאלה), המערערות על מרות הרשות ומעמיקות את הכאוס ברחבי איו"ש.
המתיחות בג'נין מחייבת לא רק ניתוח ביטחוני, אלא גם אסטרטגי. האירועים משקפים בעיות יסוד חמורות בדמות חלל שלטוני, עלייה באיומי הטרור, חיזוק מעמדה של חמאס, וברקע גם ניסיונות חתרנות איראניים (שאין להפריז בהשפעתם יתר על המידה). כל אלה עלולים לגלוש למוקדים אחרים באיו"ש, דבר שכבר ניכר באופן בולט בשכם ובצורה מוגבל יותר בטול-כרם ויריחו, תוך ערעור מעמד הרשות ויצירה של מציאות רוויית איומים עבור ישראל תוך זמן קצר יחסית.
היות ומדובר באתגר אסטרטגי, על ישראל לנתחו בצורה רב-ממדית. האיום הגובר באזור ג'נין יחייב כנראה מהלך צבאי נרחב יותר, בעיקר כזה שימוקד בתשתיות הצבאיות הממוסדות המתפתחות באזור, ובפרט אלה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם זאת, בהסתמך על תקדימי העבר, יש להיערך לכך שמהלך כזה עלול להסתבך: לארוך יותר זמן מכפי שמתוכנן; להצריך מענה לבעיות האוכלוסייה האזרחית בעיר (המונה כ-65,000 איש); ולהקרין לשלילה על גזרות אחרות, ובכלל זאת עוד מוקדי בעירה באיו"ש, אך גם בעזה, בציבור הערבי בישראל וייתכן שאף בלבנון.
ומכאן לדיון העקרוני ברמה האסטרטגית. היציבות באיו"ש כיום ניתנת להגדרה כרעועה וכמאוימת מאוד, אך היא עדיין בגדר נכס אסטרטגי לישראל השקועה עד צוואר במשבר פנימי חריף, ונדרשת למקד תשומת לב באיומים חיצוניים כבדי משקל ובראשם זה האיראני. אותה יציבות יחסית מחייבת שימור קיומה של הרשות הפלסטינית, שלמרות שלל ליקויה וההתרסה שהיא נוקטת כלפי ישראל, היא עדיין הרע במיעוטו בהתחשב בחלופות של היווצרות כאוס רחב בכלל רחבי איו"ש, השתלטות חמאס על האזור, או תרחיש האימים שבמסגרתו ישראל תישאב לוואקום ותהפוך שוב לריבון האחראי על חייהם של כ-2.85 מיליון פלסטינים, שמשמעו המעשית מדינה אחת.
חיזוק הרשות הוא מונח הרווח בנאומים או בכתובים אך תרגומו המעשי מורכב, בין היתר משום שאותו היעד אינו תלוי רק בהתנהלות ישראל אלא גם בזו של הצמרת הפלסטינית שלא התחלפה מזה כמה עשורים, מנוכרת כלפי עמה ורוויה בשחיתות. ועדיין, ביכולתה של ישראל לתרום לייצובה של הרשות בעת הנוכחית באמצעות 5 מהלכים:
- הימנעות מענישה כלכלית שתיפגע בתפקוד הממשל הפלסטיני, בדימויו הציבורי ובזיקת התושבים אליו.
- המשך או אף האצת מהלכים כלכליים התורמת להוצאת רוב הציבור הפלסטיני ממעגל האלימות - אם כי לנקוט זהירות מ"הצטיינות יתר", כלומר קידום מחוות שיביאו ליצירת זיקה ישירה בין הציבור הפלסטיני לישראל תוך מיזוג המשק הפלסטיני בזה הישראלי ו"ייתור" או החלשת הרשות.
- בחינה נוספת של האצת הבנייה בהתיישבות באיו"ש בעת הנוכחית, מהלך שעלול להוביל למשבר ביחסים עם הקהילה הבינ"ל, ובפרט עם הממשל האמריקאי ומדינות יוזמות אברהם, וכן לתגובה חריפה של הרשות, במיוחד חזרה מהסכמי אוסלו, שבכוחה לערער עוד יותר את המציאות הביטחונית הקשה באיו"ש.
- הגברת מאמץ נגד חמאס - הן הגבלת פעילות התנועה באיו"ש בכלל המישורים, והן הגבלה והצבת תג מחיר ממשי למחוות הכלכליות התקדימיות שמקדמת ישראל בעזה, זירה שמתוכה התנועה מקדמת מהלכי טרור והסתה קשים ביתר הזירות.
- לעת עתה אין טעם לממש מהלכים דומים למבצע חומת מגן מ-2002. ברוב שטחי איו"ש לא קיימת מתיחות ביטחונית דומה לזו שבצפון השומרון, וכניסה רחבה של כוחות צה"ל לכלל הערים בגדה רק יחריפו את האתגרים הביטחוניים ועלולים להביא לקץ קיומה של הרשות.
המתיחות בג'נין צריכה, אפוא, לשמש כמעין "צלצול השכמה" אסטרטגי עבור ישראל, לא רק מפני איומים ביטחוניים שעלולים להתעצם, אלא משינוי דרמטי שאפשר ויתחולל במערכת הפלסטינית כולה תוך הקרנה עזה על המציאות הפנימית של ישראל, ובמידה רבה גם על זהותה הבסיסית. הדבר מחייב פיתוח שיח ציבורי ופוליטי נוקב - שלא קיים כמעט - לגבי עתיד היחסים עם הפלסטינים, ובעיקר גיבוש אסטרטגיה מעמיקה וארוכת-טווח באותה סוגיה קיומית.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן