מלך, ואלו חלק מהגדרות התפקיד, אמור להיות מורם מהעם. ועדיין, ההיסטוריה מוכיחה לנו שמלך, אם רוצה שהכתר יישאר מחובר לראשו, וראשו יישאר מחובר ליתר גופו, זקוק לתמיכתו של העם. לכן במשך מאות שנים היו מלכים שניסו להסביר, או לתרץ, מדוע דווקא הם אמורים להחזיק בעמדה הבכירה והיוקרתית, מדוע דווקא הצאצאים שלהם יקבלו תארי האצולה רק מפני שנולדו. הייתה למשל תפיסה באירופה של ימי הביניים שלבני מלוכה יש דם אחר, דם כחול - תפיסה שנולדה כנראה מכך שעורם היה בהיר והבליט את הוורידים שנראו דרכו כחלחלים, בניגוד לעובדים הפשוטים, כהי העור והשזופים שנחשבו כאלה שבעורקהים זורם דם אדום פושטי ורגיל. היו מלכים שהסבירו שהם אמיצים יותר, נועזים יותר, לוחמים טובים יותר או חכמים יותר מהאזרח הפשוט, והיו שושלות מלוכה שבחרו בסיבה אפילו יותר יומרנית - אלוקים בכבודו ובעצמו הושיט אצבע ובחר אותם באופן אישי.
- טקס ההכתרה כבר החל: צ'ארלס יהפוך רשמית למלך אנגליה | הצטרפו לשידור
- כל מה שלא ידעתם על המלך צ'ארלס | פרויקט מיוחד
- כך קמילה הצליחה לכבוש את הלבבות של הממלכה
אולי תתפלאו לשמוע אבל סקרים שהתפרסמו בשנת 1953, קצת לפני ההכתרה של המלכה אליזבת' השנייה, הראו ששלושה מכל עשרה בריטים האמינו שאלוהים בחר בה לשאת את התפקיד הרם. הייתה גם אז ביקורת, אבל היא נשמעה בלחש, אם בכלל. הימים היו ימיו של עולם חדש, פוסט מלחמת העולם השנייה, ואל מול חוסר הוודאות, הפחד, והאימפריה הקורסת - רוב מוחלט של בריטים ראו במוסד המלוכה כדבר חיוני, אפילו הכרחי. המלכה אליזבת' השנייה, וזה בין היתר היה סוד כוחה, הייתה הגשר שבין העולמות, בין הזמנים. זו שחבשה את הכתר בעידן שבו הייתה לו משמעות אחת והסירה אותו, במותה, כשיש לו משמעות אחרת. כעת, בנה, היורש שלה, מקבל את הכתר במציאות החדשה הזו.
בסקרים עדכניים רק 29% מהבריטים הגדירו את מוסד המלוכה כ״חשוב מאוד״ - שפל של כל הזמנים. אחד מכל ארבעה בריטים הגדיר את עצמו כרפובליקני ובעד ביטול המלוכה. בריטניה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חריף, בין שמונה המדינות המפותחות בעולם היא השנייה בלבד שהכלכלה שלה מצטמקת. האינפלציה גואה, הפאונד נחלש, הברקזיט הוסיף עלויות של מיליארדים לצרכנים. בריטניה נמצאת גם בעיצומו של משבר פוליטי - שני ראשי הממשלה האחרונים שלה לא נבחרו בידי הציבור, והם אפילו לא טוענים שיש כאן בחירה אלוהית, אלא רק ועדה סגורה של פוליטיקאים ועסקנים.
בריטניה משתנה
השנה, בפעם הראשונה בתולדותיה, רוב הבריטים כבר לא מגדירים את עצמם כנוצרים מאמינים. גם אם אצבע אלוקים היא שנגעה בצ'ארלס ובחרה בו לתפקיד, זה כבר לא יעשה עליהם רושם. ראש הממשלה הוא הינדי, ראש עיריית לונדון והשר הראשון של סקוטלנד הם מוסלמים. העליונות הנוצרית לא משקפת את בריטניה של ימינו, ולחלקים נרחבים בציבור קשה להתחבר אליה.
גם בחבר העמים הבריטים מורגש אי נחת מסוים בימים האלה. ברבדוס כבר הודיעה שתהפוך לרפובליקה ובטקס רשמי ויתרה על המלך הבריטי כראש המדינה. ג׳מייקה בדרך. בניו זילנד, בקנדה ובאוסטרליה כבר מפלרטטים עם הרעיון. במדינות הללו מלוכה נתפסת כמוסד ארכאי ומיושן, חסר רלוונטיות עבורן במקרה הטוב ומקושר לטראומות עבר שלהן במקרה הרע.
בתוך כל אלה שווה לציין עוד אלמנט אחד. הקליינט. המלך. הוא רחוק מלהיות פופולרי. אחרי מותה של אימו אליזבת', כשהפך למלך, ובתקופה שאפשר היה לצפות לזינוק באמפתיה ואהדת הקהל, צ'ארלס נהנה מ-55% תמיכה בלבד. רחוק מ–75% התמיכה של המלכה בשנותיה האחרונות. הגירושים מדיאנה, החתונה עם קמילה, שנים של פרסומים שליליים, האח שנקשר בפדופיליה, הבן שטוען שנזנח - כל אלה רק מקשים עוד יותר ויצרו מלך בעייתי בממלכה בעייתית.
משפחת המלוכה שרדה אירועים שמעטים חשבו שתשרוד, כמו מלחמות והפיכות מסביב, את אדוארד השמיני שוויתר על הכתר לטובת האהבה, המוות של דיאנה והמוות של המלכה שהחזיקה בתפקיד במשך הזמן הארוך בהיסטוריה. המלך צ'ארלס הוא הראשון להבין שלא לעולם חוסן. העידן שלו יהיה חייב להצעיד את משפחת המלוכה למקומות שלא היו בה מעולם. שיתוף נציגי הדתות השונות בטקס ההכתרה למשל הוא ניסיון כזה - אך ספק אם יספיק. משפחת המלוכה תחת צ'ארלס צריכה להיות מודרנית יותר, להבליט את התרומה שלה לציבור. זה כבר לא מוסד מיסטי וקסום, אלא מוסד של משרתי ציבור שימדד באופן שבו הם משרתים את הציבור. המלך צ'ארלס יהיה חייב לעשות שינויים גדולים, להתאים את הארמון לרוח התקופה, לחסל בזבזנות מיותרת, להנהיג שקיפות. מכל הבחינות האלה עוד יכול להתברר שהמלך צ'ארלס השלישי הוא החשוב מכל קודמיו. הרפורמטור, המהפכן. אולי, אם יצליח בכל המשימות, יוכל גם להיזכר בהיסטוריה כמלך שהציל את המלוכה.
