"סבב לחימה" נוסף הסתיים מול עזה, ונראה שכולם מסכימים ששעון החול לסבב הבא כבר התהפך – ושככל הנראה נגיע בדיוק לאותה הנקודה בעוד תקופה לא ארוכה. ההתנהלות של ישראל מול עזה ממחישה את חוסר התוחלת של האסטרטגיה הישראלית בזירה הפלסטינית: בזירה זו אין מדיניות שנשענת על חזון שאמור לפתור את בעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל יש הצטיינות טקטית-מבצעית. הטקטיקה הזו מאפשרת לנו "לנהל את הסכסוך" ולחיות עם הבעיה: אנו משולים לאדם שהסתגל לחיות עם מחלה כרונית סופנית – על ידי הפחתת הכאב ושיפור אורח החיים, תוך הדחקת הסוף הידוע מראש. חסרה לנו תוכנית-על מסדרת שמתמודדת עם השאלה – איזו ישראל אנו רוצים לראות כאן בעוד עשור? ואיך מגיעים לכך?

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

ההתנהלות הטקטית ללא אסטרטגיה מגובשת, שמבוססת על חזון מוסכם, באה לידי ביטוי גם במבצע "מגן וחץ". לצד ההישגים הטקטיים המרשימים, ובכללם חיסול מרשים של בכירי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי בעזה, המבצע נעדר הישגים אסטרטגיים משמעותיים. הסיבה לכך פשוטה – מטרותיו היו מצומצמות מאוד מלכתחילה. ישראל בחרה להתמודד עם הג'יהאד האיסלאמי בלבד – ארגון טרור חלש יחסית, שעל ידי החלשתו ניתן להרוויח עוד כמה חודשים של שקט, בידיעה ברורה שהשארת חמאס מחוץ למערכה מאפשרת הישג טקטי טוב יותר מול הג'יהאד אך מחזקת את חמאס. 

חמאס ממשיך להתעצם צבאית וכלכלית. הוא מחזק את כוחו הפוליטי עד כדי כך שהוא מאיים על ההגמוניה הפוליטית של הפתח כמפלגה השלטת ברשות הפלסטינית. הוכחה לכך ראינו בבחירות האחרונות באוניברסיטאות של הרשות הפלסטינית, שם חמאס ממשיך להגדיל את כוחו. גם העובדה שתנועת האחים המוסלמים יצרה בעזה ישות סמי-מדינתית מתפקדת הנאמנה לרוח התנועה היא בבחינת הישג חשוב כשלעצמו מבחינתם. אך הגורם המעצים ביותר את חמאס הוא העובדה שהוא הכתובת הריבונית של ישראל: השיח עם הארגון (שיח עקיף) מציב אותו כבן מעמד שווה ערך לרשות הפלסטינית.

אז מהי בעצם האסטרטגיה של ישראל שמובילה אותנו? אף שלא נכתבה בשום מקום, ניתן להסיק מתוך ההתנהגות של ישראל את הקווים הכללים האלה:

  • בידול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון.
  • "לנהל את הסכסוך", כלומר לא להכריע! לא לקיים פעולות חד-צדדיות ולא לאכוף פתרון.
  • "הזמן יעשה את שלו ובינתיים ישראל מתחזקת" – התפיסה הרווחת היא שהזמן פועל לטובת ישראל, הסוגיה הפלסטינית הולכת ויורדת מסדר היום העולמי והציבורי.
  • שימור הרשות הפלסטינית מוחלשת אך מתפקדת ככתובת אדמיניסטרטיבית בלבד, ללא מהות לאומית.

המשמעות של אסטרטגיה זו היא חיזוק החמאס והחלשת הרשות באופן שמאפשר שקט יחסי מהרצועה, גם אם זה רק לפרקי זמן קצובים. אפקט נוסף של האסטרטגיה הזו הוא שיבוש מוחלט של האפשרות להיפרדות מהישות הפלסטינית.

מנהיגי חמאס איסמאיל הנייה ויחיא סינוואר ברצועת עזה (צילום: AP)
מנהיגי חמאס איסמאעיל הנייה ויחיא סינוואר | צילום: AP

ישראל מדשדשת – וזהו המחיר

המשך אסטרטגיית הדשדוש לעיל מוביל לתוצאות קשות ביותר ומאיים על ארבעת האינטרסים הלאומיים החיוניים של ישראל:

  1. גיבוי מעצמתי: הביקורת הבין-לאומיות על ישראל הולכת ומעמיקה, וההתנהלות הזו מאיצה את המשבר הצפוי עם ארה"ב ועם העולם הדמוקרטי-ליברלי.
  2. כלכלה חזקה: אנו מסכנים את הלגיטימציה הבין-לאומית ואת מעמדה של ישראל בעולם, בדגש על הקשרים המסחריים עם העולם המערבי. בתרחיש קיצון אנו עלולים למצוא עצמנו בבידוד מדיני וכלכלי משמעותי ומתרחב של ישראל.
  3. חברה מלוכדת ומגויסת: אנו מקצינים את הקיטוב הפוליטי בתוך החברה הישראלית באופן שעלול להביא לידי החלשת החוסן החברתי, היעדר סולידריות עם מטרות המדינה וערכיה בקרב חלקים רבים בציבור הישראלי, דבר שמחליש את כושר הגיוס ואת רעיון צבא העם.
  4. ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: מדינת ישראל היא בית לאומי לעם היהודי, הן כמפלט בטוח ליהודים והן כמופת של מדינה הפועלת על פי ערכי המוסר האוניברסליים שהיהדות מבטאת ("לאור חזונם של נביאי ישראל"). ברם, אם שתתפתח מציאות של מיעוט יהודי בין הים לירדן, וללא מסגרת משילותית נפרדת לפלסטינים, ובהנחה שיינתנו זכויות אזרח לפלסטינים –  סביר שזהות המדינה כמדינה יהודית תשתנה, שכן הכוח הפוליטי הגדול בכנסת יהיה ערבי.
דגל ישראל על החומה סביב קיבוץ נתיב העשרה (צילום: ap)
מקצינים את הקיטוב הפוליטי בתוך החברה הישראלית. דגל ישראל על החומה סביב קיבוץ נתיב העשרה | צילום: ap

אם כן, מה אפשר לעשות לנוכח המצב הנתון? הרי כולנו מאסנו בפרשנות של תיאור המציאות. הקלישאות המוכרות לעייפה טוענות:

  1. התייאשנו מהפרטנר הפלסטיני כי "אין פרטנר לשלום בעת הזו", כפי שאמר אהוד ברק.
  2. "כבר ניסינו הכול ונכשלנו" – ניסינו תהליך מדיני וקיבלנו אינתיפאדה. ניסינו התנתקות חד-צדדית וקיבלנו את חמאס בעזה עם רקטות.

המסקנה שעולה מייאוש זה היא שאי אפשר לעשות דבר חוץ מלהמשיך בדרך שאנו צועדים בה ולקוות לנס. להאמין שיקרה משהו טוב, אולי התערבות אלוהית. הרי בעבר כל רואי השחורות התבדו, בסוף הסתדרנו, וגם הפעם נסתדר.

אך מה אם לא נסתדר? מה אם הדמוגרפיה לא משקרת והמציאות המתהווה סביבנו אינה פאטה מורגנה כפי שחלקנו אולי היה רוצה להאמין? במקרה זה הסיכון לדמותה של ישראל הוא קיומי. זהו סיכון שאסור להמר עליו. חייבים לחשוב על אפשרויות אחרות. וזה נכון, אין הרבה כאלה, וככל שהזמן חולף כך מנעד האפשרויות הולך ומצטמצם. אך כיום (לזמן קצוב) יש שלוש אפשרויות מרכזיות: הודנה ארוכת טווח, מערכה מעצבת, קונפדרציה.

ביקור ביידן: פגישת ביידן ונתניהו (צילום: רענן כהן)
הגיבוי המעצמתי והלגיטימציה הבין-לאומית בסכנה. ביידן עם נתניהו, 2022 | צילום: רענן כהן

 


הודנה (הפסקת אש) ארוכת טווח – חיזוק של חמאס והמשך החלשת הרשות עד לקריסתה

אפשרות זו כוללת משא ומתן עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. סביר שחמאס יסכים להפסקת אש ארוכה שכזו לשנים רבות בשני תנאים: הראשון – פתיחת המעברים או "הסרת המצור" כהגדרתם; השני – מימוש ישראל כמדינת טרנזיט, כלומר גביית המס תיעשה בגבול עזה בידי חמאס, ולא בגבול ישראל ובהעברתו לרשות הפלסטינית כפי שזה נעשה היום.

היתרון הגדול – שקט ביטחוני בדרום
החיסרון המרכזי – חיזוק החמאס, החלשת הרש"פ והמשך הטרור ביהודה ושומרון

מחבלי הארגונים (צילום: MOHAMMED ABED/AFP/GettyImages)
סיכוי אמיתי להודנה מול חמאס? | צילום: MOHAMMED ABED/AFP/GettyImages

בחירה באופציה זו אינה פותרת את בעיות היסוד החמורות ביהודה ושומרון (חולשת מנגנוני הביטחון, אובדן שליטה של הרשות על חלק מהשטח, ומשבר מנהיגות חמור), ואם מביאים בחשבון את מאבק הירושה סביב "היום שאחרי אבו מאזן", אפשרות זו עלולה להוביל להשתלטות חמאס גם על יהודה ושומרון. אך בשל מגרעותיה של הרשות הפלסטינית, כישלונותיה והעובדה שהנהגתה לא פספסה מעולם הזדמנות לפספס הזדמנות – יש שיטענו: מה כל כך נורא באופציה של חמאס?

כדי לענות על השאלה הזו יש להכיר בהבדל המרכזי בין חמאס לפתח. ההבדל נעוץ בזהות הארגונית שלהם. להבדיל מחמאס, שהוא ארגון התנגדות, פתח הוא תנועה פוליטית. אין זה רק הבדל סמנטי. ועל אף האפשרות שחמאס ישתנה ויהפוך מתון יותר בעתיד, כיום הוא בונה את כוחו להשתלט על הרשות; מטרתו הסופית היא השבת ארץ ישראל כולה לידי הפלסטינים. נכון, יש שיטענו שזו גם מטרת פתח ויש שיזכירו בעניין זה את פעולת ערפאת באינתיפאדה השנייה. ואולי זה נכון, אולי גם חמאס יתמתן. אבל אם נדמיין את תהליך ההתמתנות הזה, הרי שפתח כבר מצוי שנים רבות בתהליך, ואילו חמאס רק התחיל בו. כל תקווה שהידברות עם חמאס תהפוך אותו למתון יותר בעתיד מחייבת השוואה לפתח, שכבר מצוי שם עכשיו.

אפשר לשכלל חלופה זו, למשל, על ידי החזרתו לעזה של מוחמד דחלאן – בכיר פתח שנחשב אויב הנהגת הרשות, אך לאור קשריו עם איחוד האמירויות, כיסיו העמוקים, קשריו עם הנהגת חמאס והיכרותו עם עזה, בהחלט ייתכן שחמאס תקבל את מנהיגותו. אומנם זהו עלה תאנה בשלב ראשון, אך אולי גשר לאיחוד מחודש במערכת הפלסטינית ולמנהיגות אחרת – אולי פרטנר עתידי.

מוחמד דחלאן (צילום: רויטרס)
נחשב אויב הנהגת הרשות. מוחמד דחלאן, ארכיון | צילום: רויטרס

מערכה מעצבת: פעולות פרו-אקטיביות להיפרדות מהפלסטינים ומבצע צבאי לעיצוב מציאות חדשה המחלישה את חמאס

הרעיון הוא להחליט על עתיד שטח C, אותו שטח שנמצא כיום בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. גם בישראל המקוטבת והשסועה אין רבים שמעוניינים לחזור לשטחי A ו-B, שבשליטה מלאה או חלקית פלסטינית. בחירה באופציה זו נועדה לשרטט את גבולות המדינה על פי האינטרס הישראלי. בשנת 2002 שירתּי כפרויקטור קו התפר של פיקוד המרכז. זו הייתה תקופת ההקמה של גדר ההפרדה. כבר אז, בהנחיית הדרג המדיני, שרטטנו קו כזה – קו שמכיל בשטח ישראל את רוב ההתנחלויות הגדולות וההתיישבות הישראלית, ובמקביל מכיל את רוב האוכלוסייה הפלסטינית בשטח הישות הפלסטינית העתידית.

במסגרת אופציה זו, בשלב הראשון, לא יהיה שינוי באחריות הביטחונית, וכל שינוי ייעשה בעתיד על פי היכולות המבצעיות של הרשות הפלסטינית. מזרח ירושלים תידון במסגרת פורום בין-לאומי ולערב הסעודית יהיה מקום של כבוד בדיונים (תוך כדי כך תקודם גם הנורמליזציה עימה). ייקבע מתווה לצורך פתרון הומניטרי סמלי מצומצם ביותר ופרטני לנושא הפליטים הפלסטינים אך ממש לא הכרה בזכות השיבה – קו אדום של ישראל.

פלסטיני מניף את דגל פלסטין בעימותים עם כוחות צה"ל (צילום: רויטרס)
הרעיון במערכה מעצבת: להחליט על עתיד שטח C, שנמצא כיום בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית | צילום: רויטרס

בחירה באופציה זו דורשת גם יוזמה מבצעית התקפית של ישראל. ישראל תידרש למבצע צבאי משמעותי ברצועה שיחליש את החמאס. כל עוד חמאס לא מוחלש, כל ניסיון להגיע לידי הסכמות עם מנהיגות פתח חדשה או אחרת נדון לכישלון. לא, אין הכוונה לכך שישראל תחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה על כידוני צה"ל. ישראל תפעל להחליש את החמאס, את השאר יעשו הפלסטינים. ברם, ללא הסכמה מלאה של כלל המערכת הישראלית (פוליטית וצבאית) על המתווה המדיני הכולל, זו תהיה שגיאה קשה לצאת למהלך הצבאי המתואר. במקרה זה החלופה הראשונה שתוארה, של הסדרת המצב מול חמאס, עדיפה.

היתרון: היפרדות שמאפשרת שמירה על זהות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
החיסרון: מורכבות בהיתכנות הפוליטית בצד הישראלי והיעדר מנהיגות אפקטיבית בצד הפלסטיני


קונפדרציה: איחוד רופף בין ישראל, ירדן ופלסטין

רעיון הקונפדרציה (תאחיד) גורס כי ירדן תקיים קונפדרציה עם הרשות הפלסטינית, וישראל תקיים קונפדרציה עם ירדן. כך בפועל תושג הפרדה שלטונית בין ישראל לאזרחים הפלסטינים החפצים בכך, מבלי שנעשה כל שינוי בגבולות המדינה. כל אזרח ממשיך לחיות בביתו אך הוא חלק ממערכת פוליטית שונה. שיטות אחרות לקונפדרציה הן מעמד שווה של שלוש ישויות מדינתיות או קונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

היתרון הגדול – פתרון של מדינה פלסטינית נפרדת אך ללא שינוי במצב ההתיישבות הישראלית והשליטה הביטחונית של ישראל
החיסרון הגדול – התנועה החופשית של אזרחים בין חלקי הקונפדרציה מקנה זכות שיבה בפועל ומאיימת על זהותה הלאומית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל זו של ירדן כממלכה ההאשמית

גבול מצרים. ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
המהלך שהממלכה צפויה להתנגד לו. גבול ישראל-ירדן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ירדן תתנגד נחרצות לפתרון זה, משום הניחוח של "המדינה החלופית" הנידף ממנו. "המדינה החלופית" הוא הכינוי הירדני לפתרון המוכר לציבור בישראל בסיסמה "ירדן היא המדינה הפלסטינית", כלומר התזה שלממלכה ההאשמית אין זכות קיום והיא היא המדינה הפלסטינית. כל תקומה או זכר קלוש לרעיון זה הם בעיני הירדנים איום קיומי.

מלך ירדן עבדאללה נפגש עם אבו מאזן (צילום: רויטרס)
מלך ירדן עבדאללה עם אבו מאזן, בשנה שעברה | צילום: רויטרס

הזמן להכרעות – עכשיו ולא "אחרי אבו מאזן"

ההזדמנות הקרבה ובאה של חילופי הנהגה ברשות הפלסטינית לא תחזור. זו יכולה להיות המורשת ההיסטורית של אבו מאזן ושל נתניהו. ואם לא הם, אז דור המנהיגים שאחריהם. בכוחם ליצור חזון חדש, תקווה ואנרגיה שהלכו לעולמם בזירה זו לפני שנים רבות. אנו יכולים לנצל את מאבק הירושה הפנים-פלסטיני הצפוי שהחל עוד בחייו של אבו-מאזן ושאינו קשור בישראל, לטובת האינטרס שלנו. במאבק זה יבקשו יורשיו של אבו מאזן לאחד את הזירה הפלסטינית. יש לזכור, הפיצול בתוך המערכת הפלסטינית נתפס ככישלונו הגדול של אבו מאזן.

המנהיג הפלסטיני העתידי, שיבקש לאחד את העם הפלסטיני, ינסה לעשות זאת בשתי דרכים עיקריות: אלימות, כלומר פופוליזם מיליטריסטי שמאדיר את מעמדו כמנהיג לאומי פלסטיני, או בחירות. בשני הנתיבים לא צפוי שינוי מול ישראל: אלימות לא תוביל לדבר, ישראל חזקה יותר ועל אף המחיר הכבד שייתכן שתשלם, הסוף ידוע מראש – ניצחון ישראלי מובהק; ובחירות עלולות להביא את חמאס לשליטה ברשות הפלסטינית, וגם זה לא ישנה דבר בתחום ההישג המדיני.

הנתיב היחידי שמכיל בתוכו הישג לתנועה הלאומית הפלסטינית עובר דרך הידברות עם ישראל. ובמוקדם או במאוחר המנהיג הפלסטיני העתידי יבין זאת. כלומר, המפתח עדיין מצוי בידי ישראל. בשורה התחתונה, מדינת ישראל יכולה להישאר פסיבית, להמשיך להתנהל בתוך הסכסוך,  או להחליט לנצל את הזעזוע העמוק הצפוי אצל הפלסטינים כדי לקדם את האינטרסים שלה.

פעיל בגדודי אל-אקצה של הפתח במחאה על הסיפוח (צילום: נאסר אישתייה, פלאש/90 )
אלימות או בחירות? פעיל בגדודי אל-אקצא של הפתח, ארכיון | צילום: נאסר אישתייה, פלאש/90

האפשרות האחראית – וברירת המחדל המסוכנת

התנהלות ישראל, אם מתוך אסטרטגיה מודעת או מחוסר חשיבה אסטרטגית ברורה, מובילה אותה להיות מדינה רב-לאומית. אסטרטגיה זו סותרת את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ולפיכך אנו חייבים אסטרטגיה חלופית. מכל האפשרויות החלופיות, האפשרות של חיזוק הרשות הפלסטינית ויצירת התנאים המאפשרים היפרדות תוך שמירה על הביטחון של ישראלי היא האחראית ביותר. האפשרות של הודנה ארוכת טווח עם חמאס הינה המפתה ביותר ובעלת יתרונות אדירים בטווח הקצר, אך אין היא משנה את המציאות בטווח הארוך.

ישראל היא הכוח החזק ביותר באזור וגם הכוח החזק ביותר בזירה הפלסטינית. אין אפשרות להכריע את ישראל צבאית, אין אפשרות לכפות עליה פתרון, אך עוצמתה עלולה להביאה למציאות שבה ברירת המחדל של אי-עשייה היא המסוכנת ביותר עבורה. ראוי לנו להביט באומץ בתהליכים המתרחשים סביבנו, כדאי לנו ליזום מנקודת מוצא של כוח ויציבות, ולא תחת אש ולחץ. המבצע האחרון בעזה, על אף היקפו הצנוע והעובדה שלא שינה דבר מבחינה אסטרטגית, עשוי לקנות את מנת הזמן הנדרשת, גם אם קצרה, ליוזמה ישראלית משמעותית.

>> האלוף (במיל') תמיר הימן – מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לשעבר ראש אמ"ן

ראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן (צילום: חן גלילי, INSS)
ראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן | צילום: חן גלילי, INSS