הכרתי את יהונתן גפן כשהייתי בת 20 והוא היה בן 24. מדי יום שישי הוא הוא הגיע אלינו יחד עם החבורה שכללה את אורי זוהר, אריק איינשטיין, אסי דיין, יהונתן גפן, הגששים ועוד רבים אחרים. כולם התכנסו אצלנו בבית עוד כשהייתי נשואה לפולי. כמובן שיהונתן היה מבין כולם הילד השובב, וכולם שם הבריקו בסיפורים ובהומור בלתי רגיל. אפילו יצירות נוצרו תוך כדי החברותא הזאת.
באחד המפגשים הללו פולי פנה אל יהונתן וביקש ממנו לכתוב לי שיר, והוא אכן כתב לי את השיר הראשון שהקלטתי - "השמש היא האור של העולם". השיר זכה להיות במקום הראשון במצעד הפזמונים, אבל אז נסעתי לארצות הברית ללמוד. כך הקשר שלנו המשיך עם השנים. מאוד אהבתי לפגוש אותו בכל פעם. הוא הכיר לי מוזיקה שלא הכרתי מעולם. הוא הביא מוזיקה מבחוץ לכולנו, כזו שעוד טרם הושמעה בארץ כמו פינק פלוילד, לו ריד ורבים אחרים.
את ההודעה על מותו של יהונתן גפן קיבלתי באחת החזרות שעשינו לקראת המופע באמפי שוני, שיוקדש כמובן כולו ליהונתן. זה קרה בדיוק אחרי שסיימנו לבצע את "מקום לדאגה" שיהונתן גפן כתב. באותו רגע נשברתי לחתיכות. זה היה לא ייאמן.
יהונתן תמיד היה ילד. הוא היה הילד המודאג, הילד המקשיב, הילד המעורב, הילד הסקרן ששואל שאלות כל הזמן. כולנו כאלה, הגיל שלנו הוא רק תפאורה או עיטור. בתוכנו אנחנו לא מפסיקים עוד לשאול שאלות ולשיר, להמציא מחדש את העברית.
בתוך החבורה הזאת, יהונתן היה המוביל. הוא היה המוביל שלנו. ההודעה על מותו היא הפתעה נורא גדולה, שוק גדול. לא ידענו כלום קודם וגם לא הכינו אותנו לזה. זו אבידה קשה לתרבות הישראלית, אבל למרות הכול הוא נשאר כאן והוא גם יישאר כאן עוד הרבה שנים, איתנו ביחד עם כל השירים.