הכרזתו האחרונה של השר בצלאל סמוטריץ' ולפיה "אין בנמצא עם פלסטיני", אינה מפתיעה ונשמעה רבות לאורך השנים מפיו ומצד ראשי מחנהו. הבעיה בהכרזה הפעם מגולמת בכך שהיא נישאה באותו הזמן שבו נציגים בכירים מטעם ממשלת ישראל - אשר בה חבר סמוטריץ' - התדיינו עם ראשי הרשות הפלסטינית, בתיווך ערבי ואמריקני, בניסיון לגבש הבנות ורגיעה לקראת ראשית הרמדאן.
דברי ימי הציונות רוויים בקביעות לגבי אי קיומה של זהות פלסטינית. שנים לפני שסמוטריץ' נולד היו אלה בכירי דור המייסדים ממחנה השמאל כגון יגאל אלון, גולדה מאיר וישראל גלילי, שקבעו כי הערבים בארץ-ישראל מעולם לא היו קולקטיב מגובש בעל מודעות עצמית, ולפיכך גם אינם בעלי זכויות לאומיות בארץ. אולם, ב-2023, כלל האמירות - ישראליות ופלסטיניות - המתכחשות לעצם קיומו של הקולקטיב השני משקפות אנכרוניזם, ניתוק ובמידה לא מבוטלת גם בורות. הכרזת סמוטריץ' אינה פרי ניתוח מדעי או היכרות מעמיקה עם מגמות היסוד בזירה הפלסטינית, אלא ביטוי לכמיהות לב אמוניות-משיחיות שתכליתן החלת ריבונות יהודית על כל השטח שבין הים לירדן, תוך התעלמות מההשלכות האסטרטגיות ומהתגובות הבין-לאומיות להיווצרות מציאות שכזאת.
אותה ההכרזה גררה מתיחות קשה מול ירדן (בעקבות הופעת מפה על כן הנואמים של סמוטריץ' ובה נכללת הממלכה בשטח ישראל) ומול הממשל האמריקני (השגריר בוושינגטון זומן לשיחת נזיפה חריגה), העכירה את היחסים עם מדינות "יוזמות אברהם", ומצטרפת למהלכים של שרי הממשלה בחודשים האחרונים שהסבו נזק כבד לדימוי ולמעמד הבין-לאומי של ישראל. קדמו לכך הכרזתו הבוטה של סמוטריץ' בנוגע ל"מחיקת חווארה", שגררה חרם לא שגרתי מצד ממשלי המערב על השר הבכיר, לצד התבטאותה המביכה של שרת התחבורה לגבי דובאי והחלטת הממשלה לגבי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, שזכתה גם היא לביקורת בין-לאומית.
ממשלת כיבוי שרפות
למרות כל זאת, נראה כי חלק מחברי הקואליציה, ובמיוחד נציגי הציונות הדתית, לא נגמלו מדפוסי פעולה של אופוזיציה בלתי מתפשרת שמסבים נזק מדיני, וזאת גם כשהם מאיישים משרות שרים בכירים. כמו בתקופת ישיבתם באופוזיציה, גם כיום, הם מכריזים בריש גלי על כמיהתם למחוק את הקו הירוק ורומזים על שאיפתם "להעלמת" הרשות הפלסטינית. בכך, בולט השוני בין סמוטריץ' למנהיגי ימין כגון בגין, שרון ואף נתניהו, שישיבתם על כס השלטון חשפה בפניהם עולם אילוצים מורכב והביאה אותם לעיצוב מחודש של תפיסות ושל מעשים, בפרט בהקשר הפלסטיני.
ברקע, ניכרת הקרנה חסרת תקדים של המשבר הפנימי על יחסי החוץ של ישראל. אם בעבר עיקר הביקורת של הקהילה הבין-לאומית, ובמיוחד של מדינות המערב, התמקדה במהלכיה הביטחוניים או המדיניים של ישראל, הרי שכיום היא גולשת גם להשפעות השינויים הפנימיים המקודמים במדינה. הדבר בולט במיוחד בתהיה (או מדויק נכון הדאגה) האמריקנית סביב השאלה האם יישמרו הערכים האידיאולוגיים המשותפים, המהווים ציר מרכזי בקשר האסטרטגי בין שתי המדינות.
ההכרזות האחרונות של סמוטריץ' מספקות לציבור הישראלי מבט אל התהום, לפי שעה מבלי לצלול אליה: הן ממחישות כיצד נראית מדיניות שבה מוענקת קדימות לתפיסות הלכתיות מזמנים קדומים על פני ריאל-פוליטיק מודרני; משקפות עניין מוגבל כלפי ההשלכות הבין-לאומיות של מהלכים והתבטאויות; ומרמזות על פעולות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, דוגמת ההתייחסות לגבי חווארה, שהסבריו המאוחרים של סמוטריץ' לגבי כוונותיו המקוריות לא שכנעו רבים בתוך ישראל ומחוץ לה. כל אלה עלולים לספק "תחמושת" בידי גורמים עוינים כגון ה-BDS, המנסים כל העת לאתר עילות להכתמת דימויה של ישראל בזירה הבין-לאומית.
כלל ההכרזות אינן אוסף של פליטות פה ספורדיות, אלא בבואות להשקפת עולם סדורה. חיוני שהציבור הישראלי יכיר אותה לעומק, יבין את השלכות מימושה, ויברר אם אכן ברצונו להגיע למציאות של מדינה אחת שבה חיים יחד שני לאומים העוינים זה את זה ואשר לכל אחד זכויות אזרחיות שונות, ומהן החלופות הריאליות במקום אותו התרחיש. מדובר בשאלות קיומיות שאינן זוכה למקום ראוי בשיח הציבורי והפוליטי בישראל ואשר בהן נדרשות לעסוק כלל ההנהגות הפוליטיות - ומהר יחסית, לפני הגעה לנקודת אל-חזור - היות והן אינן נופלות בחשיבותן מהמאבק העז בשאלת דיוקנו של המשטר על רקע קידום הרפורמה המשפטית.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין שבאוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן