נחזור בקצרה לשלהי האינתיפאדה השנייה: ב-2003 אילץ הנשיא ג'ורג' בוש את יאסר ערפאת לשנות את חוקי הרשות הפלסטינית ולמנות את אבו מאזן לראש הממשלה - תפקיד שלא היה עד אז. במקביל, פורסמה "מפת הדרכים" מטעם ה"קווארטט" (ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) כתוכנית שלבים, שנועדה להגיע בתום הרגעה מלאה לכינון מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, ואחר כך להסדר כולל. מדינאי מבריק, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, השקיע ממטהו בירושלים את כל יכולותיו בקידום התוכנית. זה היה לשווא: מעבר לשלב הראשון של נורמליזציה ועצירת מרבית הפיגועים, לא נרשמה הצלחה. כך, לאחר הכיבוש מחדש של הגדה המערבית ב"חומת מגן" - דעכו גלי הפיגועים של האינתיפאדה, שהצית ערפאת תוך קריצות עין לחמאס להצטרף.
אין טעם לשחזר את "מפת הדרכים" ההיא, שהרי רק פתאים מן השמאל החולמני עדיין מאמינים שהפלסטינים מוכנים לפשרה היסטורית תמורת "מדינונת" עלובה משלהם. ואולם, רצוי וניתן להתחיל, בעזרת סיוע מבחוץ, בתהליך שיקום הרשות הפלסטינית, הבראת מנגנוני הביטחון החולים שלה ובראש ובראשונה פיתוח הכלכלה, השירותים והתשתיות. כפי שכפה בוש על ערפאת למנות - חרף רצונו - ראש ממשלה שיעבוד יחד עם המערב, כך יש עכשיו לגייס בשנית - הפעם בלי פוטין - את ממשל ביידן והמדינות התורמות כדי לאלץ את אבו מאזן להחליף את הממשלה האימפוטנטית, בראשותו של הצעקן המסית מוחמד אשתייה, בממשלה שאנשיה מוכנים להפשיל שרוולים ולבנות מערכות ציבוריות מתפקדות. כשהאוכלוסייה תרגיש שעושים למענה, האווירה תשתנה.
למרבה הצער, כנראה שד"ר סלאם פיאד לא יוכל לשוב מפרינסטון לראשות הממשלה ולממש את חזונו של בניין מדינה שבדרך. עם זאת, יש אופציות אחרות. אם תשכנע ישראל את המערב להתנות את המשך הזרמת הכספים לרמאללה בשינוי דרמטי של מדיניות הרשות הפלסטינית וכיוונה, פשוט לא תהיה לאבו מאזן ברירה אלא להרכין ראש. הוא מוכרח להמשיך לקבל את כספי הסיוע כדי לפרנס את הסקטור הציבורי שלו. חשוב שגם מדינות ערביות - בעיקר המפרציות - יירתמו למשימה בנימוק שיש להציל את הרשות הפלסטינית מהתפוררות.
יהיה לזה מחיר ידוע מראש: להתחייב להימנע מהרחבת שטחי ההתנחלויות והקמת אלפי יחידות דיור חדשות, לא לגעת במרחב שבין ירושלים למעלה אדומים, להתיר לפלסטינים פעילות מוסכמת בשטחי C, עזרה ישראלית לממשלה החדשה. לאמור: ההיפך מ"סמוטריצ'יזציה" של מדיניות ישראל וכמובן שום "בן גביריזם" בהר הבית.
זה, לעניות דעתי כבר שנים, המסלול ללכת בו. אין לי אשליות שנתניהו מוכן לכך, ודאי שלא עם שותפיו הנוכחיים בקואליציה - נתניהו אוחז בהגה, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר על דוושות הבלם והגז.
ויש מחסום מיותר אחר: הישראלים טרם הבינו, ברובם, שאנו בעיצומה של אינתיפאדה שונה מקודמותיה. אין בה ממד המוני-עממי כמו באינתיפאדה הראשונה ואין מאחוריה מחתרת מאורגנת ושדרת פיקוד כמו בשנייה. אין היא נסמכת גם על הרשתות החברתיות כמו "אינתיפאדת הסכינים". כולה יוזמות של יחידים, שנקעה נפשם מישראל ומהרשות הפלסטינית גם יחד. קשה למודיעין לנטר פיגועים כאלה וקשה להגיב עליהם.
בקצרה: חייבים לעלות על נתיב החורג משכלול ההיערכות המבצעית ומטפס לרמה מדינית.