השעה הזו כה גורלית, כה קשה, שאין מנוס מלחזור לעבר, אל ההיסטוריה העגומה שלנו ולחרוד שמא היא שבה להכות בנו. ובכן, פעמיים היה לנו כאן בית לאומי ופעמים הוא הושמד, על ידי הבבלים ועל ידי הרומאים. לא היה להם נשק גרעיני, לא טילים בליסטיים, לא טילי שיוט ולא מערכי כלי טיס בלתי מאוישים. מה קרה אז? בערך, בהתאמה, מה שקורה היום: קנאי דת, לאומנים קיצוניים וגורמי פשיעה חברו יחדיו וחיסלו את "האליטה". אחר כך הם הובסו על-ידי אויב חיצוני. מה זה אויב חיצוני אתם יודעים. מה זו "אליטה"? קבוצת אנשים התורמת לביטחון הלאומי, לכלכלה ולחברה יותר, הרבה יותר, מגודלה היחסי ומחלקה באוכלוסייה.
כאשר הקים בן גוריון את מדינת ישראל הוא קבע שהיא תממש חזון לאומי-חילוני ולא דתי-משיחי. הוא חתר למדינת לאום ולא העלה בסיוטיו שזה ייגמר עם מדינת הלכה. מנחם בגין קידש את עליונות החוק והמשפט. מדינת ישראל מתנהלת מאז במתווה בן גוריון-בגין. נתניהו, לוין ורוטמן משנים את המצב.
בגין חתם הסכם שלום עם מצרים במסגרתו נסוג מסיני, התחייב על אוטונומיה לפלסטינים והוריד את חבל ימית. מתיישבי ימית פרעו אז בחיילי צה"ל, הכינו מצבורי בלוני גז, היו מהם שירדו מהארץ, היו שביקשו להכריז על עצמם כ"מדינת יהודה". בגין חטף איומים וקללות, "בוגד" היה השגור שבהם. כששב ארצה צעק לו הרב לווינגר, הסמוטריץ' של אז: "אוטונומיה לא כתובה בתנ"ך". גם F-16 לא כתוב בתנ"ך, השיב לו בגין.
נגידי הבנק, הכלכלנים, ראשי המשק והתעשיינים, בכירי האוניברסיטאות והאקדמיות, ראשי השב"כ והרמטכ"לים, ראשי המל"ל וראשי המוסד - רבים מהם מונו על ידי נתניהו - מזהירים מפני אסון. כך גם יועצים משפטיים שמונו על ידו, "פוגרום לא רפורמה", הגדיר זאת יהודה וינשטיין. גם מנהיגי עולם, מג'ו ביידן עד מקרון, חתני פרס נובל בארץ ובעולם ושוחרי טובת ישראל על פני הגלובוס, התחננו לנתניהו לעצור.
נתניהו איננו עמיחי שיקלי או אורית סטרוק. הוא מכיר את מפת האיומים המעודכנת, איראן, הגדה המערבית על סף פיצוץ והפעילות הקדחתנית של חיזבאללה בשבועות האחרונים. שיקלי, סטרוק ושות' יכולים לבטוח בשם ולזלזל בממשל האמריקני – נתניהו יודע את התשובה לשאלה: כמה זמן יכולה ישראל להתקיים בלי סיוע צבאי אמריקני? ימים אחדים. אבל, כידוע, יש לו צרה אישית ממנה הוא בורח. המדינה יכולה לחכות.
ישנו תחום אחד בו השר לוין איננו מוכן לכל פשרה שהיא – בחירת השופטים על ידי הפוליטיקאים שבשלטון. הדת והמדינה אצלנו אינן מופרדות, אין לנו חוקה ולא שני בתי נבחרים, אין הגבלת קדנציות למנהיג, לא משפט מדינתי ופדראלי ולא כפיפות לבית-דין בין-לאומי לזכויות אדם. הפרדת הרשות השופטת מהמחוקקת והמבצעת, שהן אצלנו למעשה רשות אחת, ומעמדו של בג"ץ – הם חומת המגן היחידה על האזרח, על החלשים, על הדמוקרטיה, עלינו בפני העולם.
המצב החדש, בו ייבחרו השופטים על ידי הפוליטיקאים שבשלטון, יהפוך את השופטים לעסקנים פוליטיים ואת מדינתנו, את הבית השלישי, למוטציה לא דמוקרטית ומושחתת בעליל.