הגלישה של תוניסיה במדרון תלול של טירוף פוליטי החלה אף היא בעקבות בחירות חופשיות: ב-2019 בחר הציבור התוניסאי בהמוניו - יותר מ-70% מהקולות בסיבוב השני - באלמוני, כיום בן 65, שבא מחוץ למערכת הפוליטית, מדובר באקדמאי לא מוכר, שניהל בקול מונוטוני משעמם קמפיין פופוליסטי נוטף שבועות לחיסול השחיתות, להבראת הכלכלה המרוששת ולריסון החמדנות התגרנית של המפלגות. אגב, קייס סעיד התגאה אז שאביו הציל יהודים ממשפחת חלימי בתקופת הפעילות הנאצית בתוניסיה, אבל כיום פוסל נורמליזציה עם ישראל. כוונותיו היו טובות: הוא האמין ב"פוליטיקה חדשה" ומה שהוכח חשוב במיוחד - הצבא עמד לצידו. גם לגנרלים נמאס לראות פרלמנט משותק, אכול מריבות סיעתיות וחילופי ממשלות מהירים.
ואז באה מגפת הקורונה, בצוותא עם התרסקות הכלכלה השברירית ויותר ויותר אלימות משטרתית. הפרופסור הצנוע למשפטים החל לרדוף ולפטר את ראשי הממשלה שהוא עצמו מינה. הוא הרגיל את עצמו לנאום באריכות על "מזימות" עלומות, שנחרשות במסתרים נגד המדינה. לדבריו, מתנהלת במלוא הקצב קנוניה בין-לאומית להציף את תוניסיה במהגרים מאפריקה ולסתום את הגולל על זהותה הערבית. התוצאה: גל של התנפלויות פרועות על שחורים, לרבות אלה שהם בני המקום, אזרחים מדורות.
בשנתיים האחרונות סעיד פיזר את הפרלמנט, השעה את החוקה והעביר אחרת, המעניקה לו סמכויות בלתי מוגבלות (רק מיעוט קטן טרח, כמובן, להשתתף במשאל העם הזה). הוא שולח למאסר עשרות אישים פוליטיים, עורכי דין וראשי אגודות למיניהן. הוא החריף את הטון כלפי הקהילה הלהט"בית ומתנגד בלי בושה לשוויון זכויות לנשים. הוא פיזר את "המועצה המשפטית העליונה" (בג"ץ המקומי) ומאות שופטים יצאו להפגנות סוערות מול ארמונו. לאחרונה הוא פעל בשיטת נתניהו-לוין-רוטמן ומינה בעצמו את השופטים במועצה.
חאפד אל-גוויל, מייסד "יוזמת אבן חלדון", כתב בימים אלה שבתוניסיה למדנו שוב את הלקח: אין דיקטטורה "נאורה". מי שמבטיח "לתקן" את השיטה לא יעמוד בדיבורו. ההכנסה הממוצעת לנפש, למשל, צנחה מ-4,400 דולר לשנה ל-3,500. בעוד מעמדות הביניים מידרדרים למצוקת עוני, שכבה של אנשי עסקים גדולים, מתעשרים חדשים ברובם, הפכו לבני בריתם של הנשיא השולט מכוח צווים והגנרלים שמתייצבים בשקט מאחוריו.
תוניסיה הייתה ההבטחה הגדולה של "האביב הערבי", מימוש החלום על ניפוץ הרודנות. גם שם הניסוי כשל בתוך עשור אחד בלבד. המהפכה הצמיחה רודנות מסוג חדש, כזו שמבטיחה דמוקרטיה אך איננה מקיימת. וכמו אצלנו, אובדן האמון בפוליטיקאים מכל גווני הקשת מדרבן המונים לרחובות. אלא ששם, לא כמו אצלנו, התאחדות האיגודים המקצועיים - המקבילה להסתדרות אצלנו בישראל - מובילים את המחאה.