אנחנו מכירים את השבועות הללו שאחרי פורים - מזג האוויר נוטה להתחמם, מתחילים לפנטז על איפסון המטריות והמעילים בארון, והטלפונים המשפחתיים הקבועים כבר מגששים מה קורה בליל הסדר. אביב ישראלי בפתח, וזה אומר תקופה של חגים וטקסים. אלו שלושה שבועות וקצת שבהם הסיפור הלאומי-יהודי שלנו מסופר שוב ושוב: מיציאת מצרים, דרך הגלויות, עבור בשואה ועד למלחמות על הארץ ונס העצמאות. בכל שנה יש גם צרות, ויש ויכוחים, אבל השנה אנחנו במקום אחר לגמרי: כמעט שלושה חודשים שהמדינה הזו בסחרור חסר תקדים. אי אפשר לעמוד בקצב האירועים והתקדימים שנקבעים בכל יום. נדמה ששום כותרת פוליטית, ביטחונית או כלכלית לא יכולה להפתיע אותנו, אין משהו ש"לא יעלה על הדעת".
כשהראש נודד אל פסח, יום השואה ויום הזיכרון, מתגנבת מחשבה מטרידה מאוד - כמו כל אירוע בישראל בשנה הזו, גם הימים האלו יהפכו לחלק מתנועת המחאה והעימות הפוליטי ששוטף את הרחובות. אני מניח שאני לא היחיד שחושב כך, אבל בעוד שישנם אנשים שחוששים או מקווים שבסוף כל מחלוקת תמתין בצד מול האבל הלאומי, אני בטוח לגמרי שאנחנו צועדים ליום שואה, יום זיכרון ויום עצמאות שלא נוכל לשכוח.
במשך עשרות שנים השתתפתי וסיקרתי את הטקס הממלכתי בתל חי בי"א באדר. האירוע הזה, שמסמל את ההיאחזות היהודית בארץ ואת המחיר שהיא לפעמים דורשת, היה תמיד קונצנזוס: ראש הממשלה או הנשיא היו מצפינים כמעט עד לגבול, הקהל הגיע מקריית שמונה וקיבוצי האזור, והתחושה הייתה שכולנו מקיימים את הצוואה הלא כתובה של טרומפלדור וחבריו. השנה, כאשר המחאה הגיעה לטקס והממשלה שלחה את שר התפוצות, כל מה שנותר מהאירוע הוא העימות.
כבר היו מחאות בישראל, כבר נעשה שימוש בטקסים ממלכתיים (אחיו של גלעד שליט בטקס הדלקת המשואות, או הקריאות לעבר נפתלי בנט ביום הזיכרון בשנה שעברה), ותמיד הם תפסו את הכותרות - מה שזוכרים מהטקס הוא ההפרעה, הפרובוקציה. כל זה קרה במציאות פחות או יותר נורמלית, אבל המחאה שמתרחשת כאן בשבועות האחרונים לא דומה לשום דבר שהכרנו. בימים אלו צה"ל עצמו נמצא במוקד של המחאה, עם סרבנות וקריאות שלא להתנגד או לשרת במילואים. בכל יום מתפרסמת רשימת קצינים במילואים חדשה, טייסים וחי"רניקים, שריונרים ואנשי מודיעין, יוצאי שב"כ ומוסד, שיוצאים נגד התוכנית המשפטית ומעלים בצורה מפורשת את האפשרות לסרב. כבר שמענו משפחות שכולות שאומרות שלא בשביל המדינה הזו האהובים שלהם הקריבו את חייהם, וכמו כל דבר במחאה הזו - התופעה רק הולכת ומתגברת.
קשה לחשוב על זה, בטח שלכתוב את זה, אבל נדמה שאין ברירה: ממשלת ישראל צריכה לשקול לבטל את האירועים הממלכתיים של יום הזיכרון ויום העצמאות השנה. תסריט שבו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היום האזרחי המקודש ביותר במדינה שלנו, הופך למוקד של חיכוכים והפגנות פוליטיות, שכל הנפת דגל ישראל מתפרשת כהתרסה, שמשפחות שכולות נמצאות משני צידי המתרס ומגויסות לקמפיינים של שני הצדדים, סיטואציה שעלולה להגיע לצעקות ואפילו חלילה לאלימות של ממש - תסריט כזה הוא פשוט יותר מדי עבורנו כמדינה וכעם. אירועים כאלו הם מבוא למלחמת אחים, לא פחות.
כולנו זוכרים את תקופת הקורונה, את יום הזיכרון שבו משפחות שכולות עלו לקברי יקיריהן לבדן, את הצפירה שתפסה אותנו במרפסות, ואת הטקסים הסטריליים בכותל המערבי. זה לא היה מחזה נעים, אבל הוא עדיף עשרות מונים מיום זיכרון שהופך לזירת התגוששות כללית. ואל תשלו את עצמכם - זה בדיוק מה שעומד לקרות. לא יהיה נאום אחד של פוליטיקאי שלא ייבחן בזכוכית מגדלת ויתפרש כהשלכת רפש על הצד השני (ברוך השם, זה הם יודעים לעשות היטב), לא תהיה בחירה אחת של שיר או טקסט שתעבור בשקט. יום הזיכרון, יותר מכל יום אחר בלוח השנה שלנו, הוא יום של אחדות, של הבנת גודל המאמץ האדיר והמחיר הבלתי נתפס של החיים שלנו כאן במדינה עצמאית. במשך עשרות שנים הצלחנו להתעלות מעל הבדלים אידיאולוגיים, חברתיים ודתיים (שהיו לא פחות משמעותיים ממה שיש לנו היום), וידענו להרגיש ולבטא אחדות שנחגגה יחד ביום העצמאות.
השנה, עד כמה שקשה לומר את זה, זה כבר לא יקרה. טקס המשואות, חידון התנ"ך, חלוקת פרסי ישראל - הכול ייצבע בגוונים של מחאה, של מדינה תחת פילוג ואיום של קרע מבית, הכי רחוק מהחזון הציוני והישראלי של כולנו.
בכל שנה אני מנחה את טקס ערב יום הזיכרון בקריית שמונה. אני מביט בחרדת קודש בפניהם של משפחות שכולות, של נפגעי טרור, של נכי צה"ל, ומתנחם בידיעה שלפחות לערב אחד כולנו משפחה אחת - אני פשוט לא מעז לחשוב על האפשרות (הריאלית) שבה ערב כזה יהפוך לוויכוח פוליטי.
אז לא, לא צריך לוותר על כל דבר בגלל מחאות או חשש לאי הסכמה. ודאי שתקדים כזה הוא לא דבר טוב, אבל מתישהו המשבר הזה יסתיים, ועדיף לכולנו שעד אז לא נשבור את כל הכלים, כדי שיישאר משהו למלאכת התיקון.