מדברים אצלנו, ללא הפסק כרגיל, על פריצת דרך אל סעודיה, אבל נורמליזציה איננה מעבר לפינה. היא תגיע, אבל לאט מכפי שאצלנו מייחלים. הם מחכים, למשל, שמצרים תואיל בטובה לממש את ההסכמה (גם עם ישראל) להציב מצלמה יעילה (במקום השתיים שתוכננו) מול המיצרים המוליכים אל מפרץ אילת, כדי שבאיחור רב תקבל סעודיה את הריבונות על האיים טיראן וסנפיר, וחיילי הכוח הרב-לאומי בסיני יחדלו לבקר שם. כשזה יקרה, והסעודים יחגגו, כדרכם, ברוב טקס, תהפוך ארצם לשותף שקט, שלישי, לפרוטוקול הצבאי של חוזה השלום בין ישראל ומצרים. זאת, הואיל והם התחייבו בכתב לציית לסעיפים המבטיחים את חופש השיט. אומרים לי מקהיר ש"העניין סגור", אבל עדיין לא התממש.
מה שמתחולל בקצב מהיר הוא התנתקות סעודית מ"האחיות" הערביות. מוחמד בן סלמאן אינו רוצה להמשיך עוד לשמש ככספומט של כל מי שמסביב. הוא גמר אומר להתמקד בפיתוח מבית על פי "חזון 2030". חזון זה מתקדם, אגב, בפיגור אחרי התוכניות ובימים האחרונים הוסיף הקצבות גדולות להשקעות בחבלי הגבול הצפוני (לרבות במחוז שקרוב אלינו), בחבל עסיר ההררי הסמוך לתימן וכן להקמת "המרובע" עתיר המידות בבירה ריאד. בו-בזמן הוא שוקד על טוויית רשת שיתופי פעולה במרחקים - עם סין, פקיסטן (שאולי תעזור בהמשך בנושא הגרעיני), עם רוסיה וכו'.
את המרחב הערבי זונחים הסעודים לשאפתנות הדינמית של האמירויות, לתיאבון של קטאר להיות שחקן שיש לו מה לומר וכמובן לטורקיה, שמחלה להם על ביתורו של חאשוקג'י באיסטנבול, ואפילו לאויב האיראני שעימו הם מתדיינים לסירוגין.
הנה כמה דוגמאות חזקות:
- הסעודים במשא ומתן עם החות'ים בתימן, שנגדם הם מנהלים כעשור מלחמה כושלת. ייתכן שכבר בחודש הבא ייסגר הסכם והמלחמה האיומה הזו תגיע לקיצה. מוחמד בן סלמאן מוכן, בעצם, להשלים עם תבוסה.
- הסעודים קרובים מאוד להכיר באסד, אחרי שיותר מעשור בזבזו סכומי עתק על כוחות האופוזיציה העקרים. אף זו הודאה במפלה.
- למצרים, אותה הם מפרנסים בפיקדונות, מענקים ומלוות, הם מאותתים שימי השפע מסתיימים. העיתונות המצרית גועה בצרחות, אבל הנשיא א-סיסי מנסה להרגיע שמא, בכל זאת, חלק מזרם הממון ימשיך לקלוח לקופתו הריקה. לירדן, המסכנה, אגב, לא נותנים כבר שנים.
- בעיראק קיוו האמריקנים שהסעודים וארנקם יצליחו להיות משקל נגד לפטרונות האיראנית על חלקים מן המפה הפוליטית השיעית. אלא שגם כאן, זירת הקרב המכרעת באזור, הסעודים קופצים יד, מהססים, נזהרים מהסתבכות.
- מלבנון פושטת הרגל משכו הסעודים את ידיהם וחדלו לפרנס את ההנהגה הסונית (משפחת חרירי למשל) כשם שעשו שנים ארוכות.
- אין צורך לומר שהם שומרים ריחוק מהמערבולת הפלסטינית - אבו מאזן הוא בחזקת מנודה אצלם ואינו זוכה לתמיכה.
מגמת ההתנכרות הזו בולטת גם בלוב, שם ויתרו הסעודים על תפקיד. בסודאן ובאתיופיה האמירתים לקחו את המושכות, והוא הדין גם בסומאלי.
בקצרה: זו סעודיה שנואשה מן החלום להנהיג, לשנות או לרסן את הערבים שמעבר לגבולותיה. סעודיה, שמטפחת כעת סיפור חדש, נטול מוטיב דתי, על תקומתה ומתנערת מהווהאביזם שייצאה לכל פינות העולם המוסלמי. סעודיה, שלמדה להכיר במגבלותיה ובנקודות התורפה שלה. לאמור: מדינה יותר מפוכחת, פרגמטית ופתוחה משהייתה בעבר הקרוב. זה אמור להקל עליה בעתיד להתגבר על העכבות בנוגע לישראל.