נתחיל בצפירת ארגעה: דוחה איננה מחנה ג'נין, קטאר זו לא עזה. רחוק מכך. גם אם בימים האחרונים נוצר רצף של דיווחים ותמונות שבמרכזם אנחנו, העיתונאים הישראלים, הפכנו יעד למחאה, זה עדיין לא מרגיש מסוכן בשום צורה. זה גם לא ירגיש ככה בעתיד. תחושת הביטחון הפיזי כאן חזקה מאוד ונראה שאף אחד לא מתכוון לחצות את הגבול ממחאה לפגיעה פיזית.

"על מה הם מדברים?", יאמר האוהד הישראלי שהגיע לכאן, ויש הרבה כאלה, כנראה לא פחות מעשרת אלפים. "אני מרגיש בטוח, הכול פה שמח, הארגון מושלם, אוהדים מכל העולם, חגיגה וקרנבל אמיתיים, ואנחנו אפילו מדברים עברית ברחוב ללא כל חשש". אסכים איתו. חוויית האוהד כאן שונה בתכלית השינוי מהחוויה שלנו, העיתונאים, פשוט משום שאנחנו יוצאים מן הארון מדי דיווח או ריאיון, כל אימת שאנחנו שולפים מצלמה או מיקרופון עם כיתוב בעברית. ויותר מזה: אנחנו "התקשורת הישראלית". זה סמל, ועימות או פגיעה בסמל הוא הסיפור פה, לא עימות עם אוהד כזה או אחר.

מה שאנחנו חווים פה, בקצרה, הוא "שיימינג טיקטוק", וזה חלק גדול מהסיפור. יש למשל את הלבנוני שהתעמת איתי (הזדמנות לציין שהזכרתי מייד את מוצאי משום ששקיפות זה דבר חשוב כשאתה מראיין מישהו שיש סיכוי שלא ירצה להתראיין. רק תחשבו על התגובה של אדם כזה שירגיש שהונו אותו אם יגלה, רק בסוף הריאיון, שנתן אותו לתקשורת הישראלית מבלי שידע). הסרטון הזה נפוץ בכל רחבי העולם הערבי עם מיליוני צפיות, ויראליות במיטבה, שבמרכזה הצעיר הערבי אומר לישראלי את האמת של רבים מהם. אתה רואה חבר'ה שמזהים אותך, מרימים מצלמה ונכנסים לעימות הזה מתוך תקווה להפוך לכוכבי רשת פטריוטים, והכול בסרטון אחד ובכמה שניות. מה רע?!

מעל הכול מרחפת מילה אחת כאן, המורסה הפתוחה של העולם הערבי. קוראים לה "תטביע", או בתרגום לעברית - נורמליזציה. הנוכחות שלי כאן כעיתונאי, לא כאדם פרטי, היא ביטוי לסממנים של נורמליזציה עבור רבים מהערבים (גם אם זה נכפה על קטאר על ידי פיפ"א) ומכאן הרצון להפריע לנו, לומר את האמת שלהם, להתעמת.

העיסוק התקשורתי המופרז סביב הנושא הזה בשבוע האחרון עשוי להעצים תפיסות שגם ככה התחזקו מאוד בשנים האחרונות בישראל של "עם לבדד ישכון". כולם אנטישמים, לא משנה מה נעשה - העולם הערבי ישנא אותנו, וכו'. בהקשר הזה אטען כך: כן, יש חלקים מסוימים בעולם הערבי שלא יקבלו את ישראל כעובדה קיימת בשום תנאי. עם זאת, לדעתי הם מיעוט. בסופו של דבר, היחס לישראל היה ויהיה נגזרת של אבן הראשה - הסכסוך עם הפלסטינים. כבר שנים שאין דיאלוג, אין שיח, אין תקווה. אם המונדיאל ב-1994, למשל, היה נערך כאן ולא בארצות הברית, כשהתקווה לעתיד משותף ונורמלי ריחפה מעלינו, אפשר להניח שהחוויה הייתה שונה לגמרי.

אז לא - העולם הערבי הוא לא מן דמון נוראי שרק רוצה להשמיד אותנו, ואנחנו לא נמצאים בתקופת ההמתנה, ממתינים בחרדה למלחמה קיומית נגד יורשיהם של נאצר ואסד. בשנים האחרונות כן מתרחשים תהליכים חיוביים ומשמעותיים, חלק מהנהגות האזור מוצאות את עצמן באותו מתרס איתנו עם אינטרסים משותפים מובהקים.

ולגביי, אני הגשמתי חלום. הגעתי למונדיאל, ראיתי את מסי, שמחתי עם הולנד, רקדתי עם אוהדי ברזיל. מקווה מאוד שזה מה שיישאר לי מהשבוע הזה.

זירת מונדיאל