כל פיגוע עם נפגעים, ובוודאי כל "גל" פיגועים, מייצר אצלנו תגובה היסטרית. כל מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה נפתחות בדיווח ארוך מהשטח ומהאולפנים, פרשנויות רבות שבדרך כלל מגבירות את אפקט הטראומה. האולפנים נפתחים, אלופים ובכירי שב"כ בדימוס מגיעים, לעיתים לוח השידורים משתנה. מתחילים לעסוק בשאלת "הכשל המודיעיני" ומדוע לא סוכל פיגוע זה או אחר.
ב-26 במאי 2000, בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, נאם חסן נסראללה את "נאום קורי העכביש". בנאומו דימה נסראללה את עוצמתה של מדינת ישראל לעוצמתם של קורי עכביש. "ישראל נראית חזקה מבחוץ", טען. "אך היא קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אומנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים".
אז אנחנו אומנם לא קורי עכביש, אך בקלות רבה מדי אנחנו מתחילים בניסיון לא אינטליגנטי לתהות "האם זה גל?", "האם זה טרור בודדים?", ועוד שאלות שחלקן מומצאות כדי למלא את הצורך בלדון במצב.
האג'נדה שמובילה את הדיונים הללו היא אג'נדה "מבצעית" בעיקרה. מעט מדי, אם בכלל, יש עיסוק בשאלות מהותיות כמו מה משקלו האמיתי של הטרור כאיום על ישראל, מה משקלו הראוי בהשפעה על חוסן לאומי, הצורך להפנים כי טרור לא הולך להיעלם אך הוא לא מאיים על קיומנו, כיצד ראוי לחיות בנוכחות טרור שברוב הזמן מסוכל, אך מדי פעם מרים ראש, ועוד שאלות עומק שאינן נידונות.
גם הדיון על הביטחון האישי מקבל משקל יתר. לא ראיתי בישראל כבישים ריקים, מסעדות ואולמות אירועים פנויים, מדרחובים ושווקים שאינם הומי אדם. חלק מהותי בתחושת חוסר הביטחון האישי באזורים שונים נובע מפשיעה ישראלית ולא בהכרח מטרור.
מי שנפקדים מהדיון בנושאים אלה הם המנהיגים. הם אינם עוסקים מספיק בהובלת תרבות של חוסן לאומי וחיזוק האיתנות הציבורית. הם יותר מדי עסוקים בפוליטיקה הקטנה ומעט מדי במנהיגות לאומית. ולא - המשרד החדש לביטחון לאומי (זילות מזעזעת למהות הביטחון הלאומי) לא אמון על מנהיגות זו.
אחוזי סיכול גבוהים במיוחד
הטרור איננו איום קיומי על ישראל. הוא איום מטריד, ובמקרה הגרוע משבש סדר יום לפרקי זמן קצרים מאוד. למרות זאת, הוא מקבל משקל אדיר במענה המודיעיני-מבצעי ובהקצאת המשאבים. אחוזי ההצלחה בסיכול הם אלה שמשאירים את הטרור כמטרד ולא כאיום משנה חיים.
לא אגזים אם אשווה את איכות הסיכול והשפעתו על שינוי כללי המשחק בדיוק כפי שכיפת ברזל הפכה למשנה כללי משחק בכל הקשור לירי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל. החיים במדינה היו נראים אחרת אם אחוזי ההצלחה בסיכול היו יורדים ל-50%, בדיוק כפי שהחיים היו נראים אחרת אם אחוזי ההצלחה של כיפת ברזל היו יורדים ל-50%.
מדינת ישראל נהנית ממערך סיכול נדיר באיכותו בכל קנה מידה עולמי. מדינות באות ללמוד מאיתנו כיצד מתמודדים עם טרור ומסכלים. איכות המודיעין העמוק, שילוב טכנולוגיה חדשנית ביותר ומערך מבצעי ייחודי מביאים לאחוזי סיכול שאינם מוכרים באף מדינה בעולם. על מרבית הסיכולים לא מדווחים, לשמחתי, לא דנים שעות ולא עושים "שיווק" לציבור, וטוב שכך.
האחוז הקטן שלא מסוכל נתפס לעיתים ככישלון מערכי הסיכול והמודיעין, במקום שאחוזי ההצלחה המדהימים יאזנו את התמונה לכיוון השני. נכון, כל אי הצלחה בסיכול בודד היא נושא לתחקיר פנימי ולמידה במערכי הסיכול, ואכן כך עושים, אבל מכאן ועד יצירת תחושת קריסה המרחק הוא אדיר.
השורה התחתונה, על ישראל אין איום ממשי מהטרור. הלחימה בטרור מכה בו קשות, אזרחי ישראל אמורים לגלות חוסן ואיתנות כדי להקרין לסביבת הטרור כי גם אם יצליחו פה ושם, אין להם סיכוי לשבור אותנו. אנחנו לא עשויים מקורי עכביש, אלא מפלדה חסינה. מנהיגי ישראל, אנא גלו מנהיגות לאומית ולא עסקנות פוליטית.
>>> אלוף במיל' עמוס מלכא הוא ראש אמ"ן לשעבר