היום לפני 1,954 שנים בקירוב הובקעה החומה. זה היה השלב האחרון לפני חורבן הבית. הבקעת החומה יכולה להיות גם בעלת משקל מטאפורי: יש 'חומה' שמגנה עלינו מפני התפרקות. 'חומה' שמהווה את הבסיס לקיום שלנו אל מול רוחות סערה. כשהחומה נבקעת, צפירת החורבן נשמעת.
הימים האחרונים החזירו למרכז הבמה את העיסוק במילה "ממלכתיות'' וכפי שהיה צפוי היא מעוררת ציניות בקרב חלקים בחברה הישראלית. לצערי, גם מושגים כמו ציונות ולפעמים אפילו יהדות מעוררים אצל קהילות וזרמים שונים תחושה של מיאוס, תחושה של מילים גבוהות שאין להם כיסוי. זו הרגשה של מכסות מילים שאבד עליהן הכלח, כאילו בוחרים להשתמש במונח שאין מאחוריו כלום. בעבר הוא עורר התרגשות, היום יש מי שמתייחס אליו בלעג.
הרמטכ"ל אביב כוכבי בחר להוסיף את ערך ה"ממלכתיות" לערכי צה"ל. בתגובה, להקה שלמה, מכל קצוות החברה, הגיבה בלעג. חבל. גם אני מסכים שהניסוח של צה"ל כללי מידי, אולי אף לוקה בדלות רעיונית. עם זאת, דומני שמונח הממלכתיות הינו אחד מהרכיבים לריפוי החברה הישראלית. הוא כולל בתוכו שלושה מעגלים חיוניים לחיים משותפים. שלוש קומות לממלכתיות:
הקומה הראשונה: ממלכתיות מחייבת כבוד
השלב הראשון במערכת יחסים בין קבוצות וקהילות דורשת כבוד, הקשבה, הכרה. לפיכך, ממלכתיות גוררת 'שפה ממלכתית', 'התנהגות ממלכתית'. מי שרוצה להטמיע את הממלכתיות כערך חייב לפרט את כללי המותר והאסור בשיח בפרט וביחס בכלל, שבין עמדה לעמדה, בין קהילה לקהילה.
הקומה השניה: ממלכתיות היא הקפדה על כללי המשחק של הממלכה
ממלכתיות כוללת בתוכה כללי משחק המושתתים על החוק, תוך הערכה למערכות השלטון השונות, קבלת מרותם והבנה של תפקידם. כללי המשחק רחבים בהרבה משלטון החוק: הם שואבים את כוחם גם מקול מוסרי ברור, הבחנה חדה בין מותר לאסור.
גם כאן נדרשת עבודה הכוללת שיפור עמוק ביחס לכללי המשחק, לחוק, למוסדות המדינה. מיאוס של תרבות תחמנית, של זילות החוק, של מאיסה בכללים. תרבות ישראלית ראויה לא יכולה לקדש את חוסר האמון בחוק ונציגיו; היא לא יכולה להתייחס לכללי המשחק הדמוקרטיים כהמלצה, כדרך ראויה לשעה שבה 'הצד שלנו' בשלטון.
הקומה השלישית: הממלכתיות מחזירה את האנחנו על חשבון האני
הקומה השלישית של הממלכתיות מתמודדת עם אחד מאתגרי המאה ה-21. היא מבקשת להחזיר את מקומו של ה'אנחנו' על חשבון קדושה מופרזת של ה'אני'. ממלכתיות היא תמצית האנחנו הישראלי. הרעיון המשותף שהופך אותנו לאזרחי המדינה, לבני עם, לשותפים לדרך ורעיון.
אתוס לאומי אינו מילה גסה. מדינות המבטלות את ערכו של ה"אנחנו", חברות שרואות במדינה כלי למימוש צרכי היחיד בלא צורך בקידומו של רעיון הגדול מסך אזרחיו, מסתכנות בהתפרקות.
ייתכן והציניות המלווה את הביטוי "ממלכתיות" נובעת גם מדלדול רעיוני, מקיצוניות שנובעת מידע חלקי, לפעמים מגמתי. אנחנו חברה הבורחת מבשורה, מסרבת לגבש סיפור לאומי, גם אם יגרור תהליך של בירור רעיוני.
מנהיגי הצבא והמדינה חייבים להוביל לסערה ולטלטלה רעיונית שתסייע לנו להתמודד עם השאלה: מי אנחנו? למה דווקא כאן?
הממלכתיות של בן גוריון היתה בהירה לעם שרידי חרב. השואה, הגלות, הפחד מפני כיליון הובילו לגיבושו של סיפור ישראלי שהספיק לדורות. התקומה, הממלכתיות שלנו, מחייבת לכתוב את הקומה החדשה של ישראל. אנחנו מבזבזים זמן יקר על מאבקים אישיים ועל עלבונות אישיים גם בגלל הדלות הרעיונית והשיטחיות המאפיינת את השיח הציבורי. הקומה השלישית של הממלכתיות קוראת לנו להגדיר מחדש את תעודת הזהות שלנו.
המלגלגים אינם אלא פחדנים. הם מעדיפים חברה ללא כבוד, ללא כללי משחק ובעיקר חברה שבה האני הוא מגדיר הזהות המרכזי שלה.
ועוד הארה, במידה רבה, הערה אישית, אודות פרשנות נוספת לממלכתיות. אני נדהם, פעם אחר פעם, מגלויי החרדה של הקהילות השונות בישראל. מחד, מפחידים מפני מזימה פרוגרסיבית - עוד רגע תיעלם המדינה היהודית. זו מזימה עם זרועות תמנון שנועדה לפרק את המשפחה, את המסורת. מאידך, יש כאלה הסבורים שישראל הופכת למדינה קיצונית, שמרנית, שעוד רגע מפרקים את מערכת המשפט, יחוקקו חוקים פונדמנטליסטים.
הם טועים. הממלכה חזקה בעיני, לפחות כרגע, מכל המחלוקות. רוב הישראלים יודעים לחיות יחד, הם לא קונים את ההפחדה הגדולה של הקצוות. ישראל הממלכתית חזקה יותר מסך מחלוקותיה.
ממלכתיות אינה פיזור של אבקת סוכר מתוקה, כי אם סערה עמוקה.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"