מציאות חיינו בימים האחרונים מזכירה את השיר "חד-גדיא", כאשר בכל בית נוסף אלמנט לסיפור שהוא חזק מקודמו. סדר היום, שהוכתב עד לא מזמן על ידי המראות הקשים מאוקראינה, שדחקו את הקורונה לפינה, נדחקו אף הם לטובת גל פיגועי הטרור ברחובות ישראל. אחר כך הגיעה עידית סילמן, שלאחר כשבוע של שקט ביטחוני יחסי – טרפה את הקלפים ושאבה את כולנו למערבל גדול ולסחרור פוליטי חדש. המראות הקשים מתל אביב והפחד שחזר שוב לרחובות לא ידחקו לאורך זמן את הסערה הפוליטית, בדיוק ההפך – הם יעצימו ויסלימו אותה עוד יותר.
האצבע המאשימה למשבר הפוליטי העמוק מופנית כלפי בנט, וזה עוד בטרם הפיגוע בתל אביב. עיסוק היתר שלו בסוגיות המדיניות-ביטחוניות (כאילו יש לו ברירה), והפקרת הקואליציה, הובילו לתוצאות הרסניות מבחינתו. אלא שאת הקואליציה הוא לא הפקיר - אלא הפקיד בידיה של סילמן, וכנראה שלא היה מעורב אישית באופן מספק כפי שמעידה המציאות.
ההשוואה המתבקשת היא לממשלת ברק שכיהנה בין השנים 1999-2001, שהתמודדה עם אתגרים מדיניים-ביטחוניים גדולים. הדמיון מתבקש - ברק שעט קדימה, עסק בעיקר ב"דחוף" ו"החשוב" לשיטתו, אבל לא תיחזק פוליטית את היחידות בתוך הקואליציה. ממשלת ברק לא נפלה בגלל הניסיון למצות את הסיכוי להסדר עם הפלסטינים, או להשיג הסכם שלום עם סוריה, אלא בגלל שבמעלה ההר הוא הביט אחורה וראה שנותר בלי קואליציה, בלי ממשלה, ועוד עם אינתיפאדה שמרימה ראש.
המציאות הפוליטית בהם מנסים לתמרן כעת קברניטי ממשלת השינוי מורכבת אף יותר מזו שהתמודד איתה ברק בשעתו. אין ספק שגם אם הממשלה לא תיפול בערב החג - המהלך של סילמן, בתוספת גל טרור מתמשך, יכולים לבשר את הבאות. הם יאיצו את התהליכים בשני צידי הבית. בנט כבר בכוננות "נוהל שכן", מנסה לשמר את חברי הכנסת שלו קרוב לחזה, כשבמקביל נתניהו מגביר מאמצים לחזר ולזנב בכל חבר וחברה עם הבטחות לעתיד ורוד.
המציאות הזו מזמינה את בזאר הסחטנות הגדול של חברי ימינה, שכבר רואים את אותותיו, כדי להוכיח לבייס את הצדקת קיומם. עוד לפני הפיגוע בתל אביב, נחשפנו לדרישותיו של ח"כ ניר אורבך כמו חיבור לחשמל של "ההתיישבות הצעירה", מתווה מעונות האברכים ואיסור שימוש במילים "הגדה המערבית". מיותר לציין שהדרישות האלו אינן צפויות לעבור את אישור רע"ם, מרצ או העבודה. כל זאת עוד לפני הדרישות החדשות שיעלו קרוב לוודאי כעת מאופוזיציה החדשה בסיעתו המצומקת של ראש הממשלה, לאור הרצון המובן של הציבור הישראלי בהחזרת הביטחון לרחובות.
קואליציה ללא חקיקה
במציאות הנוכחית וכאשר הדם חם, אין להתפלא אם ניתקל בדרישות ל"חומת מגן 2" שכבר החלו עולות (במערכת הביטחון דוחים את הקריאות וטוענים שעד כה אין הובלה מאורגנת של ארגוני הטרור את הגל, אלא בעיקר "זאבים בודדים" ופיגועי השראה). אך גם ללא "חומת מגן", המשך הנפגעים בצד הישראלי יגביר את הלחץ מצד האופוזיציה על אותן חוליות חלשות במפלגתו של ראש הממשלה. נפגעים רבים בצד הפלסטיני, לעומת זאת, יגבירו את הלחץ על מנסור עבאס וחבריו. אם כולם מסכימים שבחירות הן עניין של זמן – מדוע שגם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר? כל אלה עשויים להאיץ פרישה נוספת מהקואליציה באמתלה אידיאולוגית.
גם בתסריט האופטימי ביותר מבחינתו של ראש הממשלה, תישאר הקואליציה בתמיכת 60 ח"כים בלבד. זו כבר קואליציה ללא יכולת חקיקה. על כל חוק שינסו להעביר יידרש משא ומתן פרטני - ולכל אלה יהיו מחירים פוליטיים, אישיים וכלכליים. אפשר להיפרד סופית מיומרות השינוי של הממשלה בתחומים החברתיים-כלכליים, לא יהיה תקציב נוסף - מה שנחשב לאחד מהישגי הממשלה הנוכחית, לא תהיה רפורמה בתחבורה הציבורית וככל הנראה נחזור לכלכלה סקטוריאלית-מגזרית. בשפה פשוטה: כלכלת בחירות.
נקודת אזהרה נוספת לכולנו - הסקרים שפורסמו בימים האחרונים בשלושת הערוצים, בצירוף 4 מערכות בחירות של מדגם אמיתי – מוכיחים שהציבור בישראל ממשיך לשמר מצב קיים, בחירה ב"תיקו" נצחי שמשתק אותנו, תיקו שנוצח רק כאשר חברי כנסת "עשו מעשה" ו"עברו צד", בשפה מכובסת. בבחירות הבאות הרכב המפלגות ישתנה ויהיו מיזוגים, לכן מומלץ לקחת עם קורטוב של מלח את סקרי השבועות הקרובים.
אם נחזור לח"כ עידית סילמן, רק עצה אחת קטנה לסיום – אין טעם לבנות על הבטחות למינוי עתידי כשרת בריאות ושיבוץ במקום 10 בליכוד. זה לא מחזיק מים, גם לא גרגר חמץ. הכול יוכרע מתוך האילוצים הקואליציוניים הנכונים לשעתם. עם זאת, כבר הפגנת גמישות וירטאוזית של מעברים מצד לצד - אז קטן עליך.
>>> מירב פרסי צדוק היא יועצת פוליטית ואסטרטגית, שימשה יועצת התקשורת של אהוד ברק וציפי לבני