מאז התחילה מגפת הקורונה, ובוודאי בשלבים המתקדמים יותר שלה, מתקיים מאבק לגיטימי בין הטוענים שמדובר בפנדמיה על כל המשתמע ממנה, ובין הגורסים שמדובר במחלה עונתית-שגרתית שאינה דורשת תשומת לב ייחודית. המאבק ניטש בין המאמינים שנדרשות פעולות אקטיביות בעוצמות שונות להתמודדות עם הקורונה, לרבות הגבלות תנועה והתקהלות, ובין אלה הדורשים להמשיך את חיינו ללא מגבלות. המחמירים חושבים שהגבלות חיוניות, המקלים מאמינים שההתייחסות המחמירה והטלת המגבלות מקורם בשיקולים זרים.

אין ספק שהאומיקרון טרף את הקלפים והסיט את הנרטיב לצד המקל, ואין זה מפתיע. הרי רובנו חלינו והבראנו אחרי כמה ימים שבהם חווינו סימפטומים קלים. גם נטל הבידוד שחווינו היה קל במיוחד, שכן אחרי חמישה ימים מרביתנו השתחררנו מכל הגבלה שהיא. תחושת קלות המחלה לצד התשישות משנתיים של התמודדות תזזיתית עם המגפה חיזקו את תחושת הציבור שהמגבלות מוגזמות ושיש לחיות עם המחלה כשם שחיים עם שפעת ועם דלקת גרון.

חקירה אפידמיולוגית (צילום: החדשות12)
ניטור התחלואה נמצא בירידה, חקירה אפידמיולוגית | צילום: החדשות12

אך האם נתוני התמותה העודפת בתקופת האומיקרון תומכים במעבר לתפיסה מקלה זו? האם נתוני העומסים בבתי החולים וההחלטות על עצירת חלק מטיפולי השגרה במחלקות תואמים לתפיסה זו?

האם נתוני המחקרים על הלונג קוביד מאשרים שאכן מדובר במחלה קלה שחולפת? האם אין כאן עיוורון לנתוני האמת - שכן מזה זמן שניטור התחלואה נמצא בירידה ומתקיימים פחות בדיקות, פחות ריצופים גנטיים והמחקר דוגם גילים מסוימים בלבד.

האמת היא שנתוני התמותה העודפת והעומסים בבתי החולים הם מהקשים ביותר שידעה המדינה מעולם, אנשים רבים מסיימים את חייהם מוקדם משהיו מסיימים ללא המגפה. ימים יעידו גם על הפגיעה האנושה שגרם הצמצום בטיפולים. גם תופעות הלונג קוביד עוד עלולות להכות גלים, ולמרות שגם נתוני התחלואה המלאים הם השערה, כנראה שאין מנוס מהקלה בהגבלות התנועה וההתקהלות. כנראה שגם נכון לשחרר מבידוד מהר יותר, כנראה שגם נכון לדגום פחות.

מחלקת קורונה בשערי צדק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
העומסים בבתי החולים הם מהקשים ביותר שידעה המדינה, מחלקת קורונה בשערי צדק (אילוסטרציה) | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבעיה היא הדיכוטומיה והקיצוניות בקבלת ההחלטות. הבעיה היא לא וריאנט B.A.2,שנמצא כרגע בכותרות. הבעיה היא עם ההכרזה על קטיעת הגל החמישי, ועל הניצחון על הווריאנט, בשילוב עם התזה הלא-מבוססת על כך שהגענו ל"חיסון עדר" ועל כך שאבולוציית הנגיף תוביל לכך שהווריאנט הבא יהיה קל עוד יותר. נטיית מקבלי ההחלטות, בדחיפת משרד האוצר, צפויה שתוביל, כפי שהיה בעבר, לסגירה כמעט מוחלטת של מערכי הניטור, לצמצום עד כדי סגירה של מערכת קטיעת שרשראות ההדבקה ולצמצום כל העוסקים במלאכה בשנתיים האחרונות. הרי מבחינתם הנגיף לא מסוכן והווריאנט הבא יהיה קל יותר. לכן, לתפיסתם, על החיים לחזור למסלולם ויש להסיט את המשאבים למקומות שהופקרו בשנים האחרונות. עם זאת, המציאות עלולה להיות קשה מסוכנת.

אני אמנם לא רופא, אך קל לזהות ש"חיסון עדר" אין פה. שכל וריאנט שונה מקודמו, שנדבקים פעמים רבות, ושחיסון והחלמה אינם מגנים מהדבקות חוזרת. הנגיף נמצא בפריסה כל כך רחבה בעולם, בווריאנטים שונים ופועל בסביבות כל כך שונות - חלקן מחוסנות וחלקן לא, עם חיסונים מסוגים שונים, באווירה של תרופות שונות. סביר שהנגיף שימשיך להתפתח בכיוונים שונים.

אחות מזריקה לילד חיסון (צילום: יוסי אלוני, פלאש/90 )
הסביבה העולמית היא של חיסונים מסוגים שונים, חיסון קורנה (אילוסטרציה) | צילום: יוסי אלוני, פלאש/90

באשר לטוענים שהאבולוציה תוביל לווריאנטים קלים יותר – אז זאת סברה מסוימת, אך בוודאי שהיא אינה מוכחת ואינה ודאית. עד כה ראינו מוטציות שונות ומשונות ובעיקר התנהגות לא צפויה.

נכון יהיה שמדינת ישראל, נוכח המציאות האמיתית, תשכיל להיערך לגל הבא. תשכיל להמשיך ולנטר תחלואה, תמשיך לרצף גנטית דגימות ואף תרחיב את המערך, תמשיך לקיים מנגנון יעיל לקטיעת שרשראות הדבקה ותמשיך לחקור ולרדוף אחר האיום הבא. המדינה נדרשת להיערך לתרחיש המחמיר - לא לתרחיש אימים, אך לתרחיש מחמיר ריאלי ובוודאי לא לתרחיש המקל. אל לה להיגרר אחרי העייפות והשחיקה, אחרי המבקשים להסיט את התקציבים.

מדינת ישראל נדרשת להיערך לגל השישי, ולהגעת ווריאנט מדבק וגם אלים. אין מדובר בתרחיש דמיוני.

>>> תא"ל במיל' רלי מרגלית שימש כמפקד מפקדת הקורונה הלאומית, מפקדת "אלון", ומפקד מערך החקירות האפידמיולוגיות בצה"ל