יש לנו חשבון ארוך עם ארדואן, שניתץ מערכת קשרים קרובה וענפה עם ישראל. לא ניכנס לפרטים. עכשיו הוא מציע חצי פיוס, וזה לא הזמן להיפרע ממנו. טוב שהמבוגר הכי אחראי אצלנו, הנשיא הרצוג, נענה להזמנה לאנקרה וטוב עוד יותר יהיה אם נזכור שהיחסים עם טורקיה חשובים לנו מאוד. לא לנצח יישב ארדואן בארמון המבוצר שבנה לעצמו.
אין שום ודאות שהוא יכול לזכות שוב בבחירות, שייערכו ב-18 ביוני של השנה הבאה. מצבו בסקרים גרוע בגלל התרסקות המשק הטורקי לתוך מצולות פיחות, אינפלציה והתרוששות של מיליוני משפחות. אחדים מבני בריתו הקרובים ביותר קמים עליו לסלקו מן השלטון, ובנוסף לכל הצרות מצבו הבריאותי מחמיר. בגיל 68 הוא מתקשה לעיתים קרובות בהליכה, סובל מבלבול וחולשה ואינו עוד המנהיג האיסלאמיסטי הכריזמטי שכבש בסערה את כל מוסרות השלטון ואילף את הגנרלים לציית לו.
בזירת יחסי החוץ, מצבו לא פחות עגום: החלום של להנהיג את האומות הטורקיות במרכז אסיה והקווקז סוכל די בקלות, וגם לפוטין היה חלק בזה. החלום שלו על שרביט הפיקוד של העמים הערביים, שהיו תחת האימפריה העות'מנית, התנפץ אל מול סרבנות כללית לקבל את מרותו. שערי האיחוד האירופי ננעלו בפניו. המשחק שניסה לשחק בין רוסיה לארצות הברית הניב לו מחלוקות עם שתיהן. ההסכם שכרת עם ממשלת טריפולי לחלוקת לב הים התיכון בין טורקיה ללוב נתון בסכנה גדולה שלעולם לא יאושר. הרחבת ההשפעה הטורקית באפריקה אינה מחפה על הכשלים האחרים.
מה שחשוב במיוחד, בעיקר לנו, היא התחרות והחיכוכים בין טורקיה ואירן, שתי המעצמות האזוריות הלא-ערביות שמנצלות את קריסת הערביות, הולכים וגוברים מדי יום. שתי המדינות האלה לימדו את עצמן במהלך ההיסטוריה להתמודד זו מול זו בלי לגלוש לעימות. כך זה גם כעת, אבל בכל פינה ההתגוששות הזאת חשופה לעין. ארדואן הימר על חמאס, אבל בעזה מעדיפים את "משמרות המהפכה". ארדואן פועל בקרב הסונים בלבנון, בעיקר, בסוריה ובתימן נגד החיזבאללה ושאר שלוחיה של אירן. חיזבאללה מאמש תוקף את ארדואן בגלל שהוא מגבה את ראש ממשלת לבנון נג׳יב מיקאתי נגדם. בהרי סינג'אר בצפון-מערב עירק כבר ראינו חילופי מהלומות בין המיליציות היריבות שלהם. אירן נותנת גיבוי שיטתי ולא קולני למחתרת הכורדית, אויבתו הראשית של ארדואן. התחרות הזו לא פוסחת גם על הקווקז והבלקן.
בנסיבות אלה של בידוד ומצוקה החליט ארדואן למחול על מקצת מכבודו: הוא מזדחל להפשרת יחסים על סעודיה. כן! חשוקג'י האומלל נשכח. ארדואן פועל גם מול האמירויות כדי לזכות במעט סיוע לייצוב הכלכלה. הוא מתחנף לגנרל א-סיסי במצרים ולממשל בבנגזי, לוב, שאותו היכה במל"טים טורקיים. הוא פתח במשא ומתן על נורמליזציה עם ארמניה השכנה, שעליה כפה סגר של שנים.
בתוך קדחת החיוכים הזו הוא בא גם אלינו.
בבקשה, שיעלה ויבוא! אבל לנו, לישראל, יש כמה דרישות. קודם כל לסגור לגמרי את המטה המבצעי של חמאס באיסטנבול, המונה עשרות ואולי מאות פעילים וכל כולו ממוקד במימון וארגון טרור בישראל. למדנו את הלקח שהפיקו המצרים כשדרשו להשתיק את תחנות הטלוויזיה של "האחים המוסלמים" שהסיתו נגד המשטר. ארדואן גירש כמה אנשים, מיתן את הטון בשידורים אבל לא שם לזה סוף. ישראל לא צריכה להסתפק בחצאי צעדים.
על ישראל לתבוע גם שהטורקים לא יתנו את השיפור ביחסים בכך שיונח צינור גז תת-ימי מ"לוויתן" לטורקיה. אין לזה היגיון כלכלי. מוטב שעוד גז יילך למצרים. בכל מקרה, ארדואן צריך לחדול מהתגרויות במזרח הים התיכון - בעיקר מול קפריסין.
מעבר לכל זה, יש פוטנציאל למגוון רחב של שיתופי פעולה כמעט בכל הגזרות שבהן יש חיכוך בין טורקיה לאירן. מכורדיסטן, עבור בסוריה וכלה בים האדום. טורקיה וישראל כבר מצאו את עצמן מסייעות יחד לאזרבייג'ן במלחמתה אשתקד. אין זה בהכרח מקרה יוצא דופן. דרוש אדם משיעור קומתו של אורי לובראני וזיאמה דיבון ז"ל - האדריכלים של קשרי ישראל במרחב, כדי לתכלל את המשימה המורכבת הזאת.
שעל כן, כרגע ללחוץ יד. עוד לא העת לחיבוקים ולא לפלל לנשיקות.