קודם כל כדאי להתחיל בגילוי נאות. למרות שאני תת אלוף במילואים, אני לא מקבל ולא זכאי לשום פנסיה מצה"ל, וכמובן גם לא שום סוג של "תוספת הרמטכ"ל".

בעקבות הסערה אחרונה, אולי כדאי גם להתחיל בעובדות לגבי השכר. בעמוד 10 בדוח הממונה על השכר ישנו גרף שמראה כי העלות הממוצעת של שכר איש קבע בצה"ל נמוכה גם מהמוסד, גם מהשב"כ גם מהמשטרה ואפילו מהשב"ס. לא מדובר בהפרש של אחוזים בודדים, אלא הפרש שמגיע לעשרות אחוזים.

לאור העובדה הזאת, אם למישהו יש רעיונות טובים איך להפחית עלויות שכר, אני בעד. עם זאת, כדאי שיתחיל בגופים שעלויות השכר בהם הן יותר יקרות. כדאי גם לעשות כלל שבו הגוף שבו עלויות השכר הן הכי זולות, וגם מצליח בדרך פלא לגייס אנשים טובים, הוא זה שצריך לבוא אליו ולהתייעץ איתו איך לשפר את המצב בגופים אחרים. כנראה שבגוף כזה עושים דברים בצורה יותר מתוחכמת מכפי שנראה בחוץ.

הצבא הוא המקום היחיד שלא חלים בו דיני עבודה, ולמשרתים אין בכלל יחסי עובד-מעביד עם הצבא. אפילו במשטרה, בשב"כ ובמוסד יש יחסי עובד-מעביד. לא רק שאין ועד עובדים, ואין קביעות, אפילו אין יחסי עובד-מעביד.

פנסיית גישור

למיטב ידיעתכם, בתקציב משרד החינוך ומשרד הבריאות יש "פנסיית גישור"? התשובה היא לא. יודעים למה לא? כי זה מתחבא עמוק בתוך סעיף 12 לתקציב המדינה, שזה סעיף שבו מעורבבות יחד הפנסיות של משרד החינוך, משרד הבריאות, השב"כ והמוסד ללא חלוקה בין-משרדית. בעמוד 19 בדוח הממונה על השכר ניתן לראות בבירור שבשב"כ ובמוסד פורשים בממוצע 10 שנים לפני גיל הפרישה הרשמי. גם במשרד הממשלה האחרים ממוצע גיל הפרישה הוא לא 67, אבל רק בצבא קוראים לזה "פנסיית גישור". אצל האחרים משלמים בשקט ומחביאים את זה בסעיף 12 לתקציב המדינה.

תוספת הרמטכ"ל

תוספת הרמטכ"ל היא רכיב שהוא חלק מהפנסיה של אנשי הקבע בצה"ל. יש סיבה למה קראו לזה "תוספת הרמטכ"ל", כי לרמטכ"ל הייתה גמישות למי לתת את התוספת וכמה בדיוק לתת (כמובן במסגרת כללים ומגבלות).

למה זה מוצדק לתת לרמטכ"ל סמכות להחליט שהקצין הזה יקבל קצת יותר והשני קצת פחות? למה זה מוצדק לתת לרמטכ"ל סמכות שאין למנכ"ל משרד הפנים ולמנכ"ל משרד הבריאות?

התשובה היא שכאשר עובד ותיק במשרד הבריאות או התחבורה מסתכל על המנכ"ל שלו, הוא יודע שהמנכ"ל לא יכול לפטר אותו. יש לו קביעות (כמובן, למעט מקרים חריגים). כאשר איש קבע מסתכל על הרמטכ"ל, הוא יודע שניתן לשלוח אותו הביתה גם אם הוא כבר 15 שנה בצבא - לא כגמלאי, אלא להודיע לו שמקצצים או שיש מועמד יותר טוב. האפשרות הזאת היא לא תאורטית, היא מתרחשת כל הזמן. פעם בבודדת, פעם בצרורות כשיש קיצוץ רוחבי. לכן, יש היגיון לומר שאם הרמטכ"ל יכול להחליט מי מפוטר ומי נשאר, הוא יוכל גם לווסת בין הקצינים מי יקבל פחות ומי יותר.

השינוי שנעשה הוא ביטול של סמכות הרמטכ"ל. מרגע שהתיקון יעבור, לרמטכ"ל לא תהיה את הסמכות להחליט שקצינים מסוימים יקבלו פחות ואחרים יותר. כל פורש יקבל במדויק, ובלי שום קשר חופש פעולה לרמטכ"ל, את מה שהחוק החדש יקבע. בלי קשר לשאלה מה יקבע בחוק, לא תהיה יותר "תוספת רמטכ"ל", הסמכות תולאם.

מדי פעם אני שומע אנשים מדברים על הצ'ופר שבפרישה בגיל צעיר יחסית. אני חייב לשתף אתכם במשהו: כמעט כל הקצינים הבכירים שאני מכיר לא פרשו מרצונם. הם היו שמחים להישאר עד גיל 67 לפחות. אם הייתם מאפשרים להם אז אולי גם עד גיל 90. עד שסוף סוף הם הגיעו לעמדה הבכירה שלהם, בחלק מהמקרים סוף סוף עזבו את השטח - עכשיו לעשות הסבה מקצועית? ללמוד תחום חדש? להסתגל למערכת חדשה? הצבא ייחודי - והרמטכ"ל יכול להחליט מי פורש ומתי, מה שלא אפשר במקומות אחרים.

שכר, כפי שכולנו מבינים, הוא פרמטר שמשפיע על איכות העובדים. לכן, תמיד כשאנחנו באים לבחון מהו השכר "הנכון" לתפקיד מסוים, משקללים את מידת החשיבות של התפקיד בהשפעתו על חיינו. אז מי שמאמין שזה שישראל הכי חזקה באזור משמעותה שאנחנו לא נמצאים תחת איום של אובדן הריבונות, יכול בקלות להכריז על האפשרות להתפשר ולהוריד קצת את איכות המשרתים בצה"ל. אבל בצבא, כמו בכדורגל, הקבוצה החזקה לא תמיד מנצחת.

תיאורית חכמת ההמונים מבוססת על זה שלאנשים יש את המידע הרלוונטי. הציבור מקשיב, אך לא באמת מבין מה האיומים שעומדים בפני צה"ל. הצבא לא חושף אותם, אז אנשים מרגישים בנוח להמר על הביטחון. 

>>> תא"ל במיל' ראם עמינח שימש כיועץ הכלכלי של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון וראש המערך הכלכלי בצה"ל