ביום שהעולם החליט להקים את מדינת הלאום של העם היהודי, בהחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כתב ביומן האישי שלו חיים וייצמן, מי שעד מהרה יהיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל: מדינה היא כלי, השאלה החשובה היא מה יהיה תוכנו של הכלי הזה, התשובה חייבת להיות מוסרית. הוא הביא כדוגמה את היחס הראוי של המדינה לאזרחים הערבים שלה, יחס שברבות השנים הלך והשתפר אבל עדיין לא זכה למימוש מלא כראוי.
המלחמה באוקראינה - סיקור N12:
- דקה אחר דקה | עדכונים מהיום ה-13 לפלישה הרוסית
- קרב בממשלה על המתווה לקליטת פליטים מאוקראינה
- האוליגרך הרוסי שמוותר על האזרחות בגלל המלחמה
- הלוויין חשף: משגרי טילי קרקע-קרקע - 200 ק"מ מקייב
- רק איום? הסיבה שסנקציית הנפט והגז על רוסיה עלולה להיכשל
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של המדינה, הירבה לבטא את החזון של מדינת מופת מוסרית, מדינה שאם אדם בעולם רוצה לדעת כיצד מן הראוי המוסרי שמדינה כלשהי תתנהל, הוא יתבונן באורחותיה של ישראל וימצא בהן את התשובה הטובה.
ההתנהלות של ישראל נוכח מוראות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה היא הזדמנות לבחון ולהעריך את מקומה של ישראל בסולם המוסרי שהגו האבות המייסדים, האם הוא מקום גבוה כראוי, האם היא עולה בסולם או שמא יורדת בשלביו ואולי אף מדרדרת בהם. ההערכה המתקבלת לא יכולה לשמח אותנו.
להשתתף במאמץ הבין-לאומי
מלחמה מתנהלת בשלושה מישורים, מישור המנהיגות המפעילה את המדינה, מישור המוני האזרחים שלה ומישור הלוחמים שלה, שהם חלק מאזרחי המדינה המסכנים את חייהם בהנחיית המנהיגות. מה מתגלה לנו במעמד של ישראל נוכח כל אחד מן המישורים הללו?
במישור של מנהיגות המדינות, אין ספק שמנהיג רוסיה תכנן וביצע פעילות צבאית תוקפנית נגד אוקראינה. ההצדקה המוסרית היחידה ליציאה למלחמה, גם אם קוראים לה מבצע, היא ההגנה העצמית, הגנה מפני סכנה ממשית ומיידית שאינה ניתנת לסיכול באמצעי משא ומתן דיפלומטי או אמצעים לא צבאיים אחרים, אמצעים כלכליים, לדוגמה. נוכח הפעילות התוקפנית של רוסיה, התגובה המוסרית של ישראל הייתה צריכה להיות חד-משמעית: דבקות בעקרונות האו"ם, המצדיקים רק מלחמה להגנה עצמית. לב התגובה המוסרית הוא ההתנגדות לתוקפנות. היחס לריבונות של המדינה המותקפת הוא חשוב, נגזר מן ההתנגדות לתוקפנות, אבל אינו העיקר. התגובה של ישראל לא הייתה מופתית, לא בשתיקה מתמשכת, לא בדיבורים בשני קולות. במדינה של מופת מוסרי, הדבקות בעקרון של יישוב סכסוכים בדרכי שלום הייתה צריכה להתבטא בקול רם, ברור וחד-משמעי. המקום שלנו בסולם המוסרי לא התגלה בשלבים הגבוהים שלו.
במישור של היחס להמוני האזרחים הסובלים או עלולים עד מהרה לסבול ממוראות המלחמה, ההתנהלות של ישראל הייתה ירידה חדה וצורמת בשלבי הסולם המוסרי.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, לא פחות (ואף לא יותר) מאשר היא מדינת הלאום של העם היהודי. מדינה דמוקרטית עומדת על החובה המוסרית, הבסיסית מאין כמוה, של שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם. נוכח מאות אלפי בני-אדם שהמלחמה הפכה אותם לפליטים, מדינה דמוקרטית אמורה לשאול את עצמה איך היא יכולה להשתתף במאמץ בינלאומי לעזור לפליטים במיטב היכולת הנוכחית שלה. מדינה דמוקרטית שהיא גם מדינת-לאום אמורה לשאול את עצמה איך היא עוזרת לפליטים בני הלאום שלה ולפליטים שאינם בני הלאום שלה באותה חמלה, באותה מהירות, באותה אפקטיביות.
תמונת ההתנהלות של ישראל למראה הפליטים מאוקראינה אינה התמונה הראויה. היחס למי שאינם יהודים אינו מצטיין בחמלה. אדרבה, דרישת התשלום הכספי הגבוה שנדרשו, עד אתמול, להפקיד בתור ערובה לכך שלא יאוחר היום והפליט ייצא מכאן היא התגלמות של היעדר כל חמלה. במקום ביטוי של מיטב היכולת יש לנו פה ביטוי של קהות חושים, ירידה מובהקת בשלבי הסולם המוסרי.
גם מדינת לאום מקבלת פליטים
ההתמקדות בעלייה הצפויה של יהודים מאוקראינה ואולי גם מרוסיה לא עומדת במבחן המוסרי. ישראל היא מדינת-לאום, שמוטלת עליה אחריות משמעותית לגורל יהודים בכל מקום, אולם היא גם מדינה דמוקרטית, שמוטלת עליה חובה מוסרית לפתוח שערים בפני פליטים. ישראל היא לא מדינת-לאום יותר מאשר היא מדינה דמוקרטית ולכן התמקדות בעליית יהודים היא הפרת השילוב המאוזן בין המרכיב של מדינת-לאום לבין המרכיב של מדינה דמוקרטית, שהשורש המוסרי שלה מחייב תשומת לב למצבו של כל פליט באשר הוא פליט. מקובל עליי שיש מסלול קליטה של יהודים, על יסוד השבות, ויש מסלול קבלה של לא-יהודים, על יסוד היחס המוסרי הראוי לפליטים, אבל מדיניות הטיפוח של המסלול היהודי והניהול המתנכר של המסלול האוקראיני הלא-יהודי לא יכולה להיות מקובלת, מנקודת המבט המוסרית. לאחרונה, ישראל שילחה מעל פניה 500 אוקראינים. הדעת נותנת שרובם ככולם היו צריכים לקבל מאיתנו יחס אחר, במקום הבעיטה שקיבלו, למרבה הבושה והחרפה.
בימים אלה נשאלה השאלה מה גבול היכולת של המדינה לתת מקום לפליטים אוקראינים, שאינם יהודים. על שאלה כזאת כדאי להשיב בשאלה: מה גבול היכולת של המדינה לתת מקום לפליטים מאוקראינה, אם הם יהודים? התשובה היא שאין מספר שהוא מעל היכולת שלנו, מפני שנפעל למען השבות במלוא האחריות והרצון. אם יבואו מאתיים אלף יהודים מאוקראינה, נדע מה לעשות. זהו בדיוק היחס האמור להיות לנו בתור מדינה דמוקרטית לפליטים שאינם יהודים. כל מכסה שתיקבע, ביד קפוצה, ברוח רעה, תהיה פרי של התנערות מאחריות, של אי רצון לשאת בחובה המוסרית. יש לנו אפשרויות מרשימות מאוד לתת מקלט זמני לפליטים כה רבים. צריך שהממשלה תרצה בכך, מפני שהיא נושאת באחריות גם לאופי המוסרי של המדינה, לא רק לדיוקן היהודי שלה.
שרת הפנים טוענת שאנחנו מקבלים פליטים יותר מכל אחד אחר "פר נפש". אינני סומך על הטענה הזאת, קודם כל, מפני שאינני יודע כיצד נעשה החישוב, עם היהודים המגיעים בתוקף השבות או בלעדיהם. שנית, וחשוב יותר, אין מדד כזה של היענות למוראות מצבם של פליטים. מדינה הנוהגת באופן מוסרי אמורה להושיט עזרה על יסוד האחריות, הרצון והיכולת, ולא בהשוואה "פר נפש". הגוף הבינלאומי המיוחד הבא לעזור לפליטים, הסוכנות של האו"ם, אינו מכירה מדד כזה ומובן מאליו למה. עכשיו, הירידה בשלבי הסולם המוסרי כבר נראית גלישה.
עוד מישור המחייב תשומת לב מוסרית היא נטייה רווחת בדרכם של אנשים רבים היא להתמקד בתמונות משני סוגים: בתמונה הגדולה של מלחמה בין שתי מדינות ובתמונה הקטנה של ילד מסכן באוהל באחד מאזורי הגבול. הנטייה הטבעית, המוכרת, היא להזדהות, עם הילד המסכן, בתמונה הקטנה, ועם המדינה המותקפת, בתמונה הגדולה. אני מתבונן גם בתמונה שלישית, התמונה של חיילים שנהרגים בקרבות בין שתי המדינות. החיילים האוקראינים שנפלו מעוררים אהדה, מפני שהם לוחמיה של המדינה המותקפת. זו אהדה טבעית ומוצדקת, אבל אותי מעניין גם החייל הרוסי שנפל. מן המהומה של אמצעי התקשורת השונים אי אפשר לסמוך על מספרי החיילים שנפלו, בשני הצדדים של המתרסים, אבל זה לא כל כך חשוב עכשיו. התמונה של חייל אחד שנפל, אוקראיני או רוסי, מכאיבה את לבי. בדרך כלל, החייל הרוסי הזה הוא חייל בשירות חובה. אין לו יד בהחלטות המדיניות שאותן הוא משרת. נפילתו היא מיותרת, מכל הבחינות. התמונות של החיילים הנופלים במלחמה הן בעיני שורשי הנימוקים החזקים ביותר למען כל מאמץ להפסקה מיידית של המלחמה. כל מי שיכול לתרום היטב להפסקת המלחמה, תבוא עליו ברכה. הוא מעלה אותנו בכך, ולו במעט, בשלבי הסולם המוסרי.
>> פרופ' אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב