פסל שלושת הקופים הנבונים, האחד אוטם את אוזניו, השני מסתיר את עיניו והשלישי חוסם את פיו באמצעות ידיו, מסמל פתגם עממי עתיק מהמזרח הרחוק שאומר "אל תדבר רוע, אל תראה רוע ואל תשמע רוע". הפסל גם מכונה סמל "ההדחקה". אלא שאמת איננה רוע, אמת היא דרך חיים כפי שחופש הוא דרך חיים. חופש ואמת הן בחירה.

כבר שנתיים אנחנו נלחמים בעד הזכות העכשווית והעתידית שלנו לומר ולחשוב את מה שעל ליבכם, על הזכות להחליט מה נכון עבורכם בתוך החברה אליה נולדתם, מה נכון עבור ילדיכם, מה תהיה מידת החירות במדינה שבה יגדלו ילדיכם. בתוך הרעש, הקולות המנשבים רוח רעה בעם, כמו שמעולם לא נשבה, שתיקתכם רועמת והלב נשבר.

אתם, שנולדתם לחופש, באבחה אחת ויתרתם על הזכות שזכיתם בה כשנולדתם, החירות לבחור. באבחה אחת ויתרתם עליה גם עבור ילדיכם. בעבור מה? בעבור שקט רגעי. עד יעבור זעם אמרתם, זה מצב חירום. זו מגפה מפחידה. החרדה קשה ומשתקת, עד יעבור זעם. בעבור שקט רגעי נתתם יד להסתה, לבידול ציבור גדול, לאפליה. הסטתם מבט מקריאות למנוע מציבור שלם גישה לצרכי קיום בסיסיים, לפגוע בזכותם להתפרנס ולפרנס את ילדיהם. בשקט הסכמתם שיש למנוע מהם טיפול רפואי ולהעדיף את הפלג "הסולידרי" על פניהם. שתקתם כשקראו למנוע מהם גישה למוסדות לימוד, למוזיאונים, סרטים, תיאטרון, חדרי כושר ומסעדות. הסטתם את עיניכם כשנשללו מהם זכויות יסוד, ובעבור מה?

סגר (צילום: דני מרון, פלאש/90 )
ויתרנו על החירות בקלות, כיכר דיזינגוף | צילום: דני מרון, פלאש/90

כבר שנתיים, וכבר למדנו איך להישמר ולהיערך. ראינו הפחתה בתחלואה קשה ותמותה, למדנו שהגל הנוכחי אינו האחרון ועוד צפויים לנו כאלה, וככל שנקדים ללמוד לחיות איתם ייטב. אז כיצד? למרות שהחרדה כבר אינה תלויה בדבר, עדיין מתאפשרת פלישה לא מוצדקת לכל תחומי החיים שלנו.

למי שמאמין שאמת איננה רוע אלא דרך חיים, זה הזמן להביט נכוחה, לאסוף ולהפנים את מה שלמדנו במשך השנתיים האחרונות. אולי משם תצמח ההתפכחות והשחרור מהחרדה.

החיסון בטוח? כנראה לרובנו. בוודאי לא לכולנו. האם החיסון מונע מחלה קשה ותמותה? כן. האם החיסון מונע הדבקה? אולי רק כמה שבועות סמוך למועד מתן החיסון. האם נכון היה לחסן אוכלוסייה בסיכון ואוכלוסייה מבוגרת? כן. האם באמצעות התו הירוק אנחנו מגינים על אוכלוסייה בסיכון? לא. האם נכון היה לכפות חיסון שלישי על צעירים וילדים? לא. האם הפרדה בין מחוסנים ללא מחוסנים מגנה על המחוסנים מהדבקה? לא. האם מדינת ישראל עמדה אי פעם בסכנה קיומית בגלל נגיף הקורונה? לא. האם למרות שהתחסנות נגד קורונה אינה מונעת הפצה של הנגיף, יש מקום להתחסנות בשם הסולידריות? לא. האם זה נכון לחסן ילדים רכים שאינם בסיכון, בתואנה שהם המנוע להפצת המגפה? לא רבתי. האם נכון לכפות חיסון באמצעות הדרה של ציבור שלם מהחיים? לא ולא, כי כך אפשרנו פגיעה שאין חזרה ממנה בזכויות יסוד.

הסוף לקורונה תלוי גם בכם

אין מושיע בישראל. נבחרי הציבור, חברי הכנסת שלנו, מאפשרים לממשלה להפעיל כל אמצעי שהוא זר לדמוקרטיה ולערכי היסוד שהמדינה, על האמנה החברתית שהיא מגלמת, מושתתת עליהם. מערכת המשפט נעלמת דום לנוכח "הסכנה הקיומית" המדומה. כמוה גם העיתונות והתקשורת התגייסה למשימה הלאומית בלי צל של ביקורת, מיישרת קו על ההיסטריה הכללית. הוגי דעות, לוחמי חופש וזכויות אדם, שקולם נשמע בימים כתיקונם, נאלמו דום, עדים לשלילת הזכויות בשתיקה רועמת. כך הפכנו תוך שנתיים מאנשים חופשיים לאומה שמקריבה את זכויותיה הטבעיות על מזבח האימה, עד יעבור זעם.

חיסון לקורונה‎ (עיבוד: פלאש/90 )
ילדים הם לא המנוע להפצת המגפה בישראל, ארכיון | עיבוד: פלאש/90

אתן ואתם שנולדתם לחופש, אל תאמרו עד יעבור זעם שזה מצב חירום, שזו מגפה מפחידה, החרדה קשה ומשתקת. אל תקוו שבהמשך הכול פשוט יחזור לקדמותו, כי ההיסטוריה הוכיחה אחרת. אל תישארו שבויים בתפישה שהיציאה מהתקופה הזאת תלויה באחרים - בנגיף, בהנהגה. אם לא תושיטו יד זה לזה באמון ובאמונה בחשיבות קיום חברה ליברלית בישראל לא נצא מזה. אם קולכם לא יישמע, הוא ייעלם.

ציבור בחברה ליברלית נרתם בכל דרך אפשרית כדי לאפשר חיים חופשיים של כל הפלגים. אנחנו מדינת כל אזרחיה. הרעיון של מדינה דמוקרטית ליברלית מהותו שאזרחיה ותושביה יוכלו לבחור באופן חופשי. כל הרעיון של כפיה הוא זר לחברה ליברלית. יש כללי התנהגות טבעיים אותם כן כופים, אלא שכאשר אין ביטחון שהכלל באמת מועיל וטוב לחברה, ומאידך הוא פוגע בערכי יסוד, בזכויות טבעיות של כל אדם, יש להיזהר כפליים לפני כפייה כזאת.

מהלך שקורא לשלילת זכויות יסוד, כמו החופש לבחור לנהל סיכונים באופן אישי, ואין בו כל היגיון אפידימיולוגי או הצדקה מדעית, לא יחלוף מעצמו אם תמשיכו לאטום אוזניים, לכסות עיניים ולחסום את פיכם. ספרי הימים הוכיחו שוב ושוב שהדחקה בנוסח "עד יעבור זעם" נידונה לכישלון הרה אסון. לעומת זאת, מודעות והתעוררות חברתית, עמידה על זכויות, העברת מסרים ברורים למקבלי ההחלטות ונבחרי הציבור באמונה שקולכם חשוב, תביא לכך שבסופו של יום קולכם גם יישמע. אל תאמרו הוא יבוא, הביאו את היום.

>>> שושי אלטוביה היא פרופסור, חוקרת ומרצה בבית ספר לרפואה באוניברסיטה העברית