אינני יכול לשכוח את הרגעים הללו. דפיקות הלב מואצות. הילקוטים מוכנים. המחברות ארוזות וההתרגשות בבית נמצאת בשיאה. כן, אלו הרגעים המיוחדים האלה שבה נפתחת שנת הלימודים ואנו ליווינו את ילדינו אל הגן, אל בית הספר, אל התיכון, אל כיתות הלימוד, אל המורות והמורים הממתינים להם נרגשים גם הם.
בכל פעם שבה אנו עומדים על סיפה של שנת לימודים חדשה, נדמה שמתנגשים בתוכנו שני רצונות - מחד אנחנו רוצים רק טוב לילדים שלנו. שיהיו מוגנים, שיפרחו, שיראו אותם, שיתנו להם את המרחב והתמיכה שהם זקוקים לו כדי לצמוח, לגדול ולפרוח. מאידך, אנחנו מבינים שסביבה שהיא רק מגוננת לא תכין אותם אל אתגרי המחר המתדפקים כבר היום על דלתנו: איך להתמודד עם מגפה עולמית שמשנה את סדרי החיים שלנו ומשפיעה עמוקות על מערכת החינוך; מה משמעותו של משבר האקלים עבור הדור הזה ועוד יותר מכך עבור הדורות הבאים; איך להצטייד בכישורים להשתלבות גלובלית אבל לא לוותר על הזהות הייחודית, ואיך לדעת להושיט יד להכיר את האחר, את השונה.
לעיתים נדמה ששני הרצונות הללו מתנגשים. לעיתים אנו שואלים את עצמנו, כמה אפשר להעמיס על כתפי הילדים והילדות, ועל כתפיהם של נשות ואנשי החינוך. עם זאת, מציאת שביל הזהב היא המעשה החינוכי האמיתי.
גם השנה, יש לנו את החובה להעמיד בפני עצמנו את שתי הדרישות. עלינו לדאוג לפרט, אבל גם לחנך את הדור הבא. לעסוק בכאן ועכשיו, אבל גם לתכנן ולחנך לקראת העתיד. להשיב את הערכים המכוננים שלנו לתוך השיח החינוכי ולעסוק באופן אמיץ בשאלה איך מחנכת המערכת את כלל תלמידיה, שלומדים במערכות נפרדות, לחיות יחד, להבין שהם לא רק שותפי גורל אלא גם שותפי אמת.
מערכת החינוך הישראלית הייתה בית היוצר של הערכים והזהות שבנו את החברה הישראלית בת זמננו. היא חיזקה וטיפחה כישורים ומיומנויות נדרשים. היא בנתה את הדורות הלוחמים, התורמים והמעורבים, היזמיים והיצרניים. היא גידלה כאן זוכי פרסי נובל, ממציאים גדולים, אנשי מדע ורוח, ספורטאים מצטיינים אולימפיים ומיליוני אזרחים ואזרחיות החיים ותורמים ליום-יום הישראלי.
מערכת החינוך צריכה להמשיך ולעשות את כל אלה מתוך דיון ומחשבה בשאלות הגדולות שמעצבות את חיינו כאן. רובם המוחלט של נשות ואנשי החינוך - מהמנהלות, דרך הרכזים, מחנכות הכיתות, המורים והיועצות - יודעים כי שביל הזהב בין שני הרצונות הוא המשימה המרכזית שלו. למעשה, זו הסיבה שבגללה הם שם. ואנחנו? צריכים להאמין ולתמוך בנשות ואנשי החינוך שלנו - ולאפשר להם להמשיך לחנך את ילדינו תוך מתן אוטונומיה פדגוגית וניהולית מחד, והשקעת משאבים ציבוריים בקידום שוויון וצמצום פערים מאידך. רק כך יוכלו בתי הספר, העומדות והעומדים בראשם וצוותיהם לסלול את שביל הזהב הזה.
שנים רבות עברו מאז נכנסתי בשערי כיתה א'. את מורתי מאז, גאולה, בתו של בן גוריון, אינני יכול לשכוח. היא פתחה לי את השער לעולם הקריאה והסיפור. היא לימדה אותי על אהבת האדם ואהבת הארץ, על סקרנות ועל צניעות. היא חינכה אותי להיות אדם, להיות איש. כפי שלימדנו המחנך האגדי יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים".
תודה לכם אנשי ונשות החינוך, אנחנו מאמינים בכם.