ההורים מובסים. הם כבר לא מאמינים לשום דבר. איבדו תקווה. הם שמחים על עוד שנה שנגמרה, שנה שמקרבת אותם אל השחרור ממערכת החינוך. הגזמתי? לא בטוח.

כשההורים שומעים "ימים ארוכים", הם מדמיינים שעתיים של מתמטיקה בסוף היום המתיש ממילא. הם לא רואים בעיני רוחם שעתיים של חברה וספורט, אומנות, תיפוף, תפירה או כתיבת קוד. הם מתרגמים את המונח לסיוט.

כשמציעים להם "יום של למידה מרחוק", הם כבר רואים קישור לזום. מלבנים שחורים ותוכן שלא נקלט במוח. הם לא מצליחים לדמיין שני חבר'ה שיוצאים למשימת חקר בפארק, שלושה שבונים דגם או פשוט למידה עצמית. הם לא מאמינים שילדים יכולים ללמוד לבד.

ילדים עם תיקים בדרך לבית הספר (צילום: אבשלום ששוני, פלאש/90 )
צילום: אבשלום ששוני, פלאש/90

מדינת ישראל ומערכת החינוך הביאה את זה על עצמה. 70 שנה שהכיתות נראות אותו דבר, מורים שנצמדים לחוברות יבשות של משרד החינוך, לומדים את אנטיגונה וקרליבך כאילו לא נולדו מאז כמה סופרים מוצלחים שכתבו כמה ספרים טובים.

שנים שהורים "משכיבים" אלפי שקלים כדי לממן סוללה של מורים פרטיים שתלמד את הילדים לשנן חומר שפג תוקפו. ישנן ערים שמתהדרות בנתוני ה"זכאות לבגרות" רק בזכות "בתי ספר פרטיים" שבנו ההורים בתוך הסלון שבבית.

איבדו את ההשפעה על המורים

אנשי חינוך לא יכולים להיות פסימיים. גם לא כתבי החינוך. השרה החדשה יודעת שצריך כאן מתיחת פנים. לא בוטוקס, אלא ניתוח. צריך להחזיר את האמון של ההורים במערכת, שתדע לתת לילדים שלהם את מה שהם ב-א-מ-ת צריכים, שתצמיח אותם להיות בוגרים עצמאיים.

יפעת שאשא ביטון (צילום: Hadas ParushFlash90)
תחזיר את האמון בין ההורים למערכת? השרה שאשא ביטון | צילום: Hadas ParushFlash90

ומשהו נוסף - יצאתי נאיבית. האמנתי לשר לשעבר יואב גלנט, האמנתי לאנשי המשרד שאמרו שהשנה "בתי הספר של החופש הגדול" יראו אחרת. אחרי שנה של קורונה, ברור שיעסקו בהשלמת פערים. יפה בן דוד אמרה מהיום הראשון שאלו יהיו קייטנות. כמו תמיד, היא צדקה. זה גם בגלל הדה-לגיטימציה שיצרה לתוכנית, אבל גם בגלל משרד החינוך.

המשרד איבד את יכולת ההשפעה שלו על המורים, הוא לא מצליח לתמרץ אותם באופן כזה שיגרום להם להמשיך ללמד. נכון שהם עייפים מאוד ורק חולמים על חופש גדול, אבל אם זה היה מטופל אחרת - רבים יותר היו בוחרים ללמד בסופה של שנה כל כך קשה.

יעל אודם (יח``צ: אייל בן יעיש)
יעל אודם | יח``צ: אייל בן יעיש

מי ייתן ובעוד חודשיים הדברים יראו אחרת ותקווה תמלא את הלבבות.