"אנחנו מתפוגגים מול העיניים שלכם": אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אדוני שר החינוך יואב גלנט, קוראים לי הדר ואני בת 17, אני רוצה לתת לכם טעימה לאמת מאוחרי המסכים השחורים, את האמת שקשה לכם לראות שם למעלה, מבעד לזום.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עד לפני שנה, בית הספר היה בשבילי בית. לא כל התלמידים יודו בכך, אבל אנחנו אוהבים לבוא לשם. ברור לנו שהקורונה היא מלחמת הישרדות, וששמירה על החיים קודמת לכל. אבל מלחמת ההישרדות הזו היא על גבנו. אנחנו, בני הנוער, הקורבנות העיקריים שלה.
כתלמידים, מצפים מאיתנו להיות יצירתיים, אומרים לנו לחפש פתרונות חכמים. אבל אתם בחרתם בפתרון הקל והנוח. מה התירוץ לכך? שגם היום אחרי שנה, הפתרון היחיד שמצאתם הוא סגר וזום? זה נראה לכם הגיוני? אנחנו ממשיכים ללמוד מרחוק, ללא כל אמתפיה אנושית, ללא דיון סוחף, בלי עיניים שרואות אותנו, שמדברות איתנו. אנחנו בודדים, מתפוגגים מול העיניים שלכם.
רע לנו, ויתרתם עלינו, שכחתם אותנו בבית, החלטתם לא לספור אותנו. איבדנו כבר שנה מגיל הנעורים הקסום. החרדה היום-יומית נוכחת בכל רגע. משתלטת על הגוף כולו. במשך שעות אני מסתגרת בחדר שלי ובוכה בכי מר ונואש על הכרית.
אני קמה בבוקר עם דפיקות לב מואצות, לעוד יום מול המסך השחור. סיוט מתמשך שאין לדעת מתי ייפסק. אני מתאבלת על כל מה שאיבדתי בשנה הזו, שהייתה אמורה להיות השנה המאושרת והמלהיבה בחיי. אני רוצה להתרגש, להתבטא, להשתטות, להתאהב, לחזור לחיים.
אז אדוני ראש הממשלה ואדוני שר החינוך – פתחו את שערי בית הספר, תחזירו לי ולחבריי את החיים שלנו.