עד לפני 6 שנים, שר החינוך יואב גלנט, האיש האחראי בימים אלו על שני מיליון תלמידות ותלמידים בישראל, היה פרסונה נון גרטה: אדם שיש אמרו כי סיים את דרכו הציבורית, לאחר שנחשפה מה שכונתה 'פרשת הקרקעות'. במסגרת, נטען שבנה חלק מביתו על שטח ציבורי שאינו שלו. עננת השחיתות הציבורית שריחפה מעליו הביאה לחיסול מינויו לרמטכ"ל.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשחיפשתי תשובה לשאלה למה אין מספיק נשים בפוליטיקה. אז מה הקשר בין מיעוט נשים ברשימות לכנסת לבין חזרתו של גלנט לזירה הציבורית?
לא רק מגדר: גם לנשים יש אחריות
נכון לכתיבת שורות אלו, מערכת הבחירות הקרובה מעמידה 14 מפלגות על מדף הבחירה. המשותף לכולן - בראשן עומד גבר. נהוג לייחס את הסיבות לכך לרבדים המגדריים, הכלכליים והחברתיים של ישראל: בהיותנו מדינה עם אופי מיליטנטי, במקומה של ההלכה במדינה, בפערים הכלכליים, בהסללה החברתית, בפערי השכר, בחוסר תמריצים לשילוב נשים.
סיבות לא חסר. כולן טענות נכונות. יש עוד הרבה מה לשנות בזירה הזאת, אבל אי אפשר לתלות את האשמה על היעדר ייצוג נשי רק בממסד והמבנה החברתי - גם לנו הנשים יש אחריות. בואי למשל נלמד משר החינוך יואב גלנט.
בדומה להרבה גברים בפוליטיקה, גלנט לא התרגש מההאשמות נגדו, נפנף את הביקורת מכתפיו נושאות הדרגות והחל לשקם את תדמיתו הציבורית על ידי הדגשת הערך שלו באולפנים. במהלך מבצע "צוק איתן" זיהה הזדמנות להתראיין בתקשורת מדי יום ולתת פרשנות על רקע ניסיונו הצבאי. מה שאומרים עליו? אז אמרו. יגידו דברים אחרים. לרגע זה לא עניין אותו. שנה לאחר מכן, הוא כבר היה מועמד מטעם מפלגת "כולנו" לכנסת.
"אבל מה כבר יש לי להגיד?"
כמו גלנט, רבים מהגברים שנכנסים היום לזירה הפוליטית צברו קילומטרז' תקשורתי כדי להגיע לעמדות מפתח בציבוריות הישראלית. פרופסור חגי לוין שהצטרף למפלגתו של משה יעלון, רוני גמזו שהודיע כי הוא שוקל להתמודד על ראשות עיריית תל אביב-יפו, גם משה בר סימן-טוב הפך לשם שכל מפלגה הייתה שמחה לקבל לשורותיה. ישנם רבים נוספים.
מוכרות ונראות הם כללי המשחק בזירה הציבורית. זה לא מוריד את המחויבות להציג עשייה משמעותית, אבל זה מכריח את השחקנים לספר את סיפורם בתקשורת וברשתות החברתיות.
"במקום לשבת בבית ולחשוב לעצמך: 'אני יכולה לדבר לעניין כמוהו', או 'קצתי בשיח הצבאי הכוחני הזה' - בואי נתחיל בלעבוד עליה"
במהלך עבודתי פגשתי לא מעט מנהיגות - נשים מוצלחות שהביאו ערך ועשייה בלתי רגילה למגזר הציבורי והחברתי, עשייה שרבים מהגברים שנמצאים היום על המגרש לא הציגו מעולם. היו כמה התנהגויות משותפות לכולן: החשש מ"מה יגידו", הפחד "לקחת קרדיט", האמירה הכול כך אופיינית "אבל מה כבר יש לי להגיד". נשים, שלמרות הרזומה שלהן, ההישגים והשבחים, הקטינו את עצמן לעומת אחרים. הן ביטלו את הישגיהן וזלזלו בדעותיהן, וביכולת שלהן לבטא אותן. לא רק ביכולת - אלא בעצם הלגיטימציה. "מי אני ש..."
דווקא תפיסות אלו את עצמנו מונעות מאיתנו להשמיע את קולנו. ללכת ולהתראיין גם כשהדברים לא מהודקים עד הסוף, להוביל מהלכים בלי לפחד מההתקפות עלינו, להעז לשחק את המשחק התקשורתי ולא רק המהותי. עלינו להבין שלא רק שיש לנו מה לומר, אלא שמותר לנו לומר אותו. חשוב שנאמר אותו.
נשים משלמות מחיר גבוה יותר בתקשורת
במחקר שפרסמה ביולי 2020 "יפעת מחקרי מדיה" עולה כי בתקופת הקורונה רק 20% מהפאנליסטיות באולפנים היו נשים. 85% מהמומחים בתקופה זו היו גברים, רק 15% נשים. בנושאי פוליטיקה רק 6% מהמשתתפים בפאנלים היו נשים. לאחרונה נעשים מאמצים אדירים מצד גופי תקשורת לשלב נשים בשיח, אבל לצערי רבים נתקלים בסירוב של נשים להופיע. הטענה שעולה שוב ושוב "אין לי שום דבר חדש/חשוב להגיד".
אי אפשר להתעלם מכך שנשים משלמות מחיר גבוה יותר בתקשורת על "אי דיוק", "אי התאמה", או אמירות ומעשים שבזירה הגברית עוברים "ליד". מספיק להיזכר בהתקפות על חברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון, שהעזה לדרוש את תפקיד סגנית ראש הממשלה במידה ויו"ר המפלגה, גדעון סער, ייבחר לתפקיד. ניזכר גם בביקורת הציבורית הבלתי פרופורציונלית שקיבלה ציפי לבני שהחליטה לעבור בין מפלגות, זאת לעומת הביקורת שקיבלו האוזר והנדל. ניזכר גם ב"דיון הכתפיות" על לבושה של סתיו שפיר במליאת הכנסת והשמועות על השרה עומר ינקלביץ'. לא חסרות דוגמאות.
אז אישה, תהיי גלנט. במהלך השנה האחרונה ראינו שלא מספיק להיות מפקד נערץ, איש צבא שמדבר במושגים של "פאודה" וסופר את הקברים שלו בלבנון. יש דרישות אחרות בפוליטיקה. את התכונה הזאת, הגברית, שלא מפחדת להיחשף, לקחת קרדיט, להגיד "אני עשיתי" - אותה בואי נשאיר. במקום לשבת בבית ולחשוב לעצמך: "אני יכולה לדבר לעניין כמוהו", או "קצתי בשיח הצבאי הכוחני הזה" - בואי נתחיל בלעבוד עליה.
משבר הגנרלים הביא הזדמנות להנהגה אחרת. כזאת שתנקה את האגו ממדפי המערכת הפוליטית, שתביא לשולחן את יכולת הפשרה וההכלה, שתדבר במסרים מרגיעים ומחברים, שתדע לקחת אחריות ולהחזיר את האמון. בואי תקפצי למים, בואי נראה יותר נוכחות בתקשורת, על המסך, ברשת. זה ייתן אומץ לבאות בתור. בואי תגידי את מה שיש לך, תבססי מעמד תקשורתי-ציבורי. בואי נדאג שבמערכת הבחירות הבאה, בראש כמה שיותר מפלגות תעמוד אישה.
הדר אלוני היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה.