רבים זוכרים בדיוק היכן היו באותו ערב נורא כשנרצח ראש הממשלה יצחק רבין. אל מאות האלפים שהיו בכיכר הצטרפו לאורך הלילה והבוקר עוד ועוד ישראלים המומים וכואבים.
בלילות שלאחר הרצח נדדה שנתה של לאה סבתא שלי ז"ל, היא לא יכלה שלא לספר לי עליו ועל החלומות שלה: היא חלמה שנקים מרכז חינוכי על שם סבא שלי – מרכז יצחק רבין. מרכז שינציח את זכרו ופועלו, אבל לפני הכול - יקדם מורשת של דמוקרטיה ומנהיגות בישראל, שני דברים החסרים לנו כל כך.
לפני 25 שנים, המילה של ראש הממשלה שלנו, הייתה מילה. לא רק כקלישאה או סיסמת בחירות, אלא בראש ובראשונה לשם מנגנון שהוא פנימי. מילה הייתה מחייבת, ומרגע ההתחייבות, הגדירה היא מסלול ודרך פעולה. לשקר מבחינתו לא הייתה אפשרות, הוא היה מחויב לאמת, להביא אותה אל העם אותו שירת, להכיר בה כבסיס לכל פעולה. אין מדינה ואין לאום ללא ההתגייסות מאחורי המציאות.
לפני 25 שנים, ראש הממשלה שלנו לקח אחריות. זה עניין של אופי, לא לברוח מאשמה ולהפילה על אחרים. גם בכישלונות הגדולים כמו חילוץ נחשון וקסמן, הוא לקח אחריות, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. לפני מבצע אנטבה הוא אף הכין מכתב התפטרות למקרה שהפעולה תיכשל. מרגע שהחליט ללכת על הסכם אוסלו, עמד מאחורי ההחלטה. וגם ברגעים הקשים, בהם לא נהנה מתמיכה ציבורית, לא ניסה לזרוק את האשמה על אחר. הוא לא התבכיין. הוא לא התקרבן.
לפני 25 שנים, ראש הממשלה שלנו הוביל יותר מאשר היה מובל. הוא לא ניווט בין הגלים אלא חתר אל היעד. אופיו החזק, בשילוב יכולתו הגבוהה לשאול ולנתח, הביאו אותו לקבל החלטות אשר לתפיסתו היו הטובות ביותר עבור הציבור – ורק עבור הציבור.
לומר אמת, לקחת אחריות, להוביל. איפה זה ואיפה אנחנו? גם אם כשל המנהיגות, האיום על הדמוקרטיה שלנו והקורונה ייעלמו מחיינו מחר בבוקר, אזרחי ישראל בשנת 2020 מרגישים אובדן אמון במנהיגים שלהם.
אחרי 25 שנים, הגיעה העת שנתחיל לא רק לצפות יותר ממנהיגינו, אלא גם לדרוש. זה מה שיצחק רבין, סבא שלי, היה מצפה מאיתנו לעשות.
יונתן בן ארצי הוא שותף מנהל בקרן Firstime ונכדו של יצחק רבין.