הרכבת חוזרת, ואלו חדשות מצוינות למאות אלפי אנשים שמשתמשים בכל יום בשירות הקריטי הזה, או לפחות לאלו שיצליחו באמת לנסוע בה לאור ההגבלות והחוקים החדשים. לי אמנם יש מכונית פרטית, ובפעם האחרונה שבדקתי גם אין תחנת רכבת בקרית שמונה, אבל אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהפעלת הרכבת עבורם היא הבדל בין פרנסה לאבטלה, בין ניתוק לחיבור.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
גם התרבות חוזרת. כלומר, תמיד הייתה כאן תרבות, אבל עכשיו גם נוכל לשמוע ולראות אותה ב"לייב" - תיאטרון, סטנד אפ, הופעות מוזיקה ואפילו הרצאות של סופרים. אלפי אנשים יתחילו לראות קצת הכנסות אחרי שלושה חודשים וכולנו נוכל לחזור ולהנות מקצת מזון לנשמה.
טוב, באופן טבעי זה מה שקורה כאשר המגיפה נמצאת בירידה, ריסקנו את העקומה ותיכף כבר לא יהיו פה יותר חולים. מה, לא?
כל הפוליטיקאים והפקידים הממשלתיים, ואפילו מומחי הבריאות, ציינו לכל אורך המשבר את האחריות של הציבור הישראלי, שבניגוד לתחזיות הראה משמעת עצמית גבוהה ונשמע להנחיות, קשות ככל שהיו. אני לא הייתי שותף להתפעלות הזו: היה לי ברור שכל עוד יש היגיון ברור מאחורי הדברים, אנשים יבינו ויעשו את מה שנדרש מהם. מקסימום יתלוננו קצת (או הרבה), אבל זה עדיין מותר.
הבעיה מתחילה עכשיו, כשההיגיון הזה הולך ומתפוגג לו עם החום והסבלנות. באמצע מרץ, כשהווירוס התחיל להתפשט, מיהרו לסגור את המדינה. בתחילת מאי, אחרי שהעקומה המפורסמת כמעט התרסקה, התחילו לפתוח חזרה, בזהירות. המשוואה פשוטה - ההדבקה עולה? סוגרים, יש פחות נדבקים? פותחים. לא חייבים אלגוריתם משוכלל כדי להבין ולקבל את הרציונל. אבל עכשיו, באמצע יוני, החסמים האחרונים הולכים ונפרצים בזמן שהווירוס חוזר ותופס תאוצה, והפוליטיקאים ממהרים לנזוף בציבור ו"מזהים התרופפות במשמעת".
אז איך מצד אחד שבים ועולים נבואות הזעם ונאומי ההפחדה, ומצד שני תכף אפשר יהיה לעלות על רכבת, לראות הצגה בתיאטרון ולסיים את הערב בבר צפוף? איך למישהו ממקבלי ההחלטות המציאות הזו נראית סבירה?
התשובה די פשוטה: כל אחד מהם, או לפחות כמעט כל אחד, מסתכל על העניין דרך חור צר מאוד. שר התרבות לוחץ להחזיר מופעים כי באמת קשה לעמוד מול מחאת האומנים שכבר שלושה חודשים לא פתחו קופות.
שרת התחבורה רואה שבכל מקום בעולם הרכבת נוסעת, ואילו רק אצלנו היא עומדת כמו הקטר ההוא מהשיר של אריק לביא. שר התיירות, ששומע על בתי מלון ריקים וענף בקריסה מבין שהוא חייב, פשוט חייב, לפתוח את נתב"ג ולהקל על תקנות האירוח.
זה לא שלא אכפת להם מהתפשטות הנגיף, אבל כל אחד אומר, ובצדק מבחינתו, שאם מותר אוטובוס אז למה לא רכבת, ואם מותרים אירועים אז למה לא הופעות, ואם הופעות אז למה לא כדורגל, ואפשר להמשיך את זה עד החורף הבא...
אנחנו מבינים טוב מאוד את רוח הדברים. ניהול הקורונה נהיה דומה לגיבוש תקציב שנתי: מתחילים בהצהרות על מטרות משותפות והשקפת עולם, ובשטח הדברים נסגרים על פי קבוצות לחץ ואינטרסים שונים ומשונים.
ואם במקרה עוד מישהו חשב שכל הדיונים הם ענייניים והדאגות נוגעות רק לבריאות שלנו, הגיע הקרב על החופש הגדול במערכת החינוך והמחיש לנו איך זה נראה באמת. בקרב המשולש והמוזר בין הסתדרות המורים, ארגון המורים ומשרד החינוך אפילו לא מעמידים פנים שיש משהו חשוב מלבד כסף ואינטרסים.
אני יודע שככה נראית דמוקרטיה וכך עובדים בפוליטיקה, אבל אנחנו במצב שונה. את וירוס הקורונה לא ממש מעניינים קבוצות הלחץ או החלטות הפשרה של הממשלה. הוא לא יעזוב רק מפני שנמאס לנו ממנו והוא לא ייעלם רק מפני שהאוהדים חייבים להגיע לדרבי בבלומפילד. הווירוס כאן, ואנחנו צריכים ללמוד להתנהל איתו. זה אומר תקנות ברורות, לוחות זמנים קבועים ובעיקר לתת לציבור תחושה שיש היגיון וסדר בדברים.
בינתיים, ימשיכו להטיף לנו על חשיבות השמירה וסכנת התרופפות המשמעת, ויזהירו שאנחנו בדרך לצעדים קיצוניים יותר. חוץ מאשר בתחום שעליו הם מופקדים, כמובן. שם זה אחרת לגמרי.