מי שגדל בפתח תקווה, נתניה, נהריה, או בכל עיר בישראל, זוכר את השעה הזו שבין אחת לשתיים בצהריים. זה היה הזמן שבו בעלי החנויות היו מזרזים את הלקוחות שלהם, הופכים את השלט מ"פתוח" ל"סגור" ויוצאים להפסקת הצהריים. כל הרחוב כמעט נעצר לשעתיים, וגם אם היו לך סידורים דחופים או דחף עז לקנות משהו – ידעת שצריך לחכות עד ארבע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הזמנים השתנו, החנויות הפרטיות הקטנות במרכזי הערים נחלשו אל מול הרשתות הגדולות שמילאו את הקניונים החדשים, וישראל התחילה ליישר קו עם אמריקה. עובדים יותר שעות, קונים יותר דברים ובעקבות זאת - החנויות פתוחות יותר זמן. קפיטליזם ותרבות הצריכה, אתם יודעים.
פתאום לא צריך לחכות ליום ראשון בבוקר כי בכל מוצ"ש, אפילו בשעון הקיץ, החנויות נפתחות לכמה שעות. גם מי שחוזר מהעבודה בשבע, או אפילו יוצא לסרט בתשע בלילה, יכול בדרך להתחדש באיזו חולצה או לקנות טלפון חדש.
ואז באה הקורונה, המגפה הזו שטורפת את כל הקלפים בכל תחום בעולם, ושינתה גם את זה. הקניונים חזרו אמנם לעבוד, אבל בשעות מוגבלות. ממילא יש פחות קונים, והפעלתן של החנויות תחת הגבלות החירום אינה דבר פשוט. כך, שחנויות רבות כבר לא מושכות משמרות עד תשע ועשר בלילה - וסוגרות את הקופה בשבע. גם הרעיון לפתוח במוצאי שבת, כלומר להביא עובדים בשמונה וחצי-תשע לשעתיים בלבד, מתברר כלא יעיל כלכלית.
עכשיו המגמה השתנתה, ולמרות שכביכול חזרנו לשגרה, בעלי הרשתות לא ממהרים למתוח מחדש את שעות הפתיחה. בתקופה קריטית כזו הם יעשו כל מה שאפשר כדי לחסוך, וממילא מעט אנשים קונים בקצוות של היום.
אז למה זה קצת מוזר לראות רשתות גדולות סגורות במוצאי שבת, או חנויות בקניון שמורידות את התריסים בשבע בערב? אולי מפני שהתרגלנו שגם אם אנחנו לא קונים בכל רגע, עדיין יש לנו את האפשרות. כשאף אחד לא מגביל אותנו בשעות פתיחה – תמיד אפשר לבוא ולרכוש משהו.
זה לא חדש שככל שהטכנולוגיה זמינה יותר, כך הקניות זמינות יותר. בשנים האחרונות הפכנו ליצורים שקונים ללא הפסקה. זה טוב לכלכלה ולצמיחה המשקית מצד אחד, אבל בו בזמן משאיר אותנו עם דחף לצרוך עוד ועוד דברים שעד לפני רגע לא ידענו שאנחנו רוצים אותם.
והחנויות, כמובן, מספרות רק חלק מהסיפור הזה. הזירה האמיתית היא האינטרנט, ושם באמת זה 24/7, כשאפשר לצאת לשופינג אפילו מבלי לצאת מהמיטה.
הרבה אנשים מספרים שבעקבות הקורונה התברר להם מהו סדר העדיפויות האמיתי בחיים. הם למדו שמה שחשוב הוא הזמן עם המשפחה, ושאפשר לנהל חיים שלמים ומאושרים גם בלי שופינג תמידי, או לפחות לתחום את הקניות לזמנים מוגדרים. קצת כמו פעם.
אז נכון, אי אפשר לצפות שכל המדינה תעצור לנוח בין שתיים לארבע (בעצם, למה לא?), או שחנויות בגדים ינהלו שעות קבלה של בנק (איך דווקא שם מצליחים עם זה?), אבל קשה לי לחשוב מה נפסיד מכך שהפעילות המסחרית שלנו תתנהל בשעות נורמליות. ומה עם הג'ינס שאנחנו חייבים עכשיו, או המדפסת שרצינו להשיג, או המתנה שצריך לקנות לילדה? אל דאגה, כולם יכולים לחכות למחר. אולי אפילו נגלה שאת חלקם אנחנו לא ממש צריכים.