"כלל הוא", כתבה אתמול הנשיאה חיות, "שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועד דיוניה נתון ליו"ר הכנסת. סוגיות אלו הן עניין 'פנים פרלמנטרי' מובהק". ומנקודה זו, לאחר שהופרש מס השפתיים, פרצה הרשות השופטת אל לב ליבה של הרשות המחוקקת והתערבה בהליכיה הפנימיים. פסק הדין מאתמול מחייב את יו"ר הכנסת להעלות נושא על סדר יומה של המליאה - בניגוד לסמכות המסורה לו מכוח תקנון הכנסת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
חוק יסוד הכנסת, חוק הכנסת ותקנון הכנסת מורים לכנסת ברגיל כיצד עליה להתנהל. כך בענייננו, תקנון הכנסת בסעיף 2(ב) קובע כי הצבעה לבחירת יו"ר הכנסת תיעשה לא יאוחר ממועד כינון הממשלה החדשה. עד מועד זה, חל עקרון רציפות שקובע כי יו"ר הכנסת היוצאת ששב ונבחר לכנסת ימשיך לכהן כיו"ר עד לבחירת יו"ר חדש.
זהו עקרון חדש יחסית שתוקן רק בשנת 2016 (בתמיכת 91 חברי כנסת מול 0 מתנגדים). הקשר בין עקרון הרציפות להוראת התקנון מבואר בדברי ההסבר של תיקון חוק היסוד: "תקופת כהונתו של יו"ר בפועל יכולה להימשך בין שעות ספרות לכמה שבועות [כך! א.ש], שכן סעיף 2(ב) לתקנון הכנסת קובע כי יו"ר הכנסת ייבחר עד לכינון הממשלה. מוצע לתקן את חוק יסוד הכנסת ולקבוע כי אם מי שכיהן כיו"ר הכנסת היוצאת שב ונבחר לכנסת, הוא ימשיך לכהן כיור הכנסת עד לבחירת היו"ר בכנסת החדשה״.
שבעה ימים בלבד עברו מאז שהושבעה הכנסת ועד שבית המשפט העליון חייב את יו"ר הכנסת להעלות את נושא החלפתו להצבעה. במונחים פרלמנטריים, שבוע זה מעט מאוד זמן. קל וחומר בעת עימות פוליטי.
פעמים רבות מתנהלים מאבקים ציבוריים ואידיאולוגים כיצד להצביע ומה להעלות לסדר היום – זוהי תמצית עבודת הכנסת – היא מתבטאת בשיח, בניסיון שכנוע, בדיון, במשא ומתן – ולעיתים אף בכיפופי ידיים. פיליבסטר, לדוגמה, הוא תמרון פוליטי מוכר שמטרתו לעכב הכרעה באמצעות משיכת זמן. זהו כלי לגיטימי בארגז הכלים הפרלמנטריים. זוהי טבעה של הפוליטיקה וחלק מחוקי המשחק. כך עובדים בפרלמנט.
אתמול קרה אירוע חריג שבו הרשות השופטת התערבה באופן בוטה בדרכי העבודה של הרשות המחוקקת וכפתה על יושב ראש תאריך לדיון, בניגוד להוראת תקנון ברורה תוחמת ליושב הראש את לו"ח הזמנים, ומאפשרת לו מרווח זמן בכפוף לשיקול דעתו.
בית המשפט לא צריך לשמש כ"מבוגר האחראי", והכנסת היא לא "הילד הקטן" שאותו צריכים להחזיר לתלם. הכנסת ריבונית וסוברנית לנהל את עצמה ולהגן על עצמה. היא לא זקוקה להגנתו של בית המשפט. היא זקוקה שבית המשפט לא יתערב בענייניה, לא כל שכן כאשר מדובר בעימות פוליטי טהור.
כתבתי בעבר שבשנים האחרונות התהליך הפוליטי הולך ונמוג. הוא כבר לא נשלט על ידי הציבור. הוא נשלט על ידי המשפט. היום, להבדיל מהעבר הרחוק בישראל, השיח הציבורי נעדר כלים "רגילים" של שיח פוליטי, של מדינאות שקולה, של פשרות ושל הכרעות ציבוריות.
השיח הציבורי – זירת ההתגוששות במדינה דמוקרטית – הועבר לממלכת הייעוץ המשפטי ובתי המשפט; ובעקבותיו נשבינו בתפיסה שהכל שפיט. שאת התשובות לשאלות הציבוריות נמצא בספרי המשפט ובבתי המשפט. וזו טעות גדולה. הסטת מוקד הוויכוח מהפרלמנט, מהזירה הציבורית, אל בית המשפט, מבטאת תפיסה מעוותת של דמוקרטיה ושל התפקיד שבית המשפט אמור למלא בתוך מארג האיזונים העדין שבין שלוש הרשויות.
אין ספק שצריך לקיים את פסיקת בג"צ. אך אי אפשר להתעלם מההחלטה שיש בה משום ביזוי של יו"ר הכנסת. פסיקות מעין אלו מפרות את האיזון העדין שבדיאלוג בין הרשויות בהתעלמות בוטה מהריבונות והסוברנות של מוסד הכנסת.