תגובות (6 תגובות ב-3 דיונים)
3.
פנימייה מזעזעת ומועדונית מחרידה עם שיטות טיפול שמשאירות צלקות לכל החיים.
29/01/20 | 15:12
בבקשה תכתוב לי את שמך ,אנחנו רוצים לשמוע עוד , בנתיים קוראים רק דברים שליליים , ויש מצב בהבן שלנו צריך להיכנס שלם
12/08/21 | 13:47
2. טוק טוק מי אני ומה שמי???
23/05/13 | 05:35
דברים מהורה להורה.
דברים מהורה להורה:
אני כותב כאן (סליחה על האריכות) להורים אוהבים ומשקיעים, שהגיעו בגידול הילד למה שנראה להם כדרך ללא מוצא:
ההחלטה להשאיר את הילד בבית, במקום להכניסו למוסד מתאים, נובעת במקרים מסויימים דווקא מ"אגו" הורי, מפחד מביקורת חברתית - במעגלים החברתיים הקרובים והרחוקים, ואולי גם מתוך פחד מתגובת הילד.
מי שאוהב את ילדו, אחראי לילדו, ורוצה בטובתו - צריך גם להיות אמיץ מספיק כדי לבצע מהלך כזה, אם האפשרויות האחרות נכשלו, ועלולות לפגוע בילד ובעתידו.
גם בבתים "הרוסים" יכולים להיות הורים משקיעים עם כוונות טובות, וגם בבתים "תקינים" יכולים להופיע קשיים אובייקטיביים, שלא ניתן בשום דרך להתמודד איתם ולהעלימם.
במצבים כאלו, צריך אומץ כדי להציל את הילד, ולשדרג את עתידו.
בתנאים כאלה - הכנסת הילד למוסד טיפולי מתאים אינה מעשה כניעה: דווקא זו היא הדרך לא לוותר, לא להיכנע.
ברוב המקרים, התנאים הנדרשים מההורים לכך שמעשה קשה כזה – הכנסה לפנימיה - יוביל לניצחון על הקשיים, הם:
המשך ההשקעה בילד, המשך האחריות עליו, מעקב צמוד ככל שאפשר אחרי כל מה שהילד חווה ועובר, שמירת קשר הדוק, ההקשבה לו, אהבה ללא תנאי, ככל שאפשר. ויחד עם זאת, גם המשך המאבק הבלתי פוסק לחנכו, להעיר לו, להציב לו גבולות, לכעוס עליו, מאמץ גדול יותר אפילו מהמקובל במשפחה "רגילה".
המטרה בהכנסת הילד לפנימיה אינה צריכה להיות לשם הקלה על ההורה, אלא למען עתיד טוב יותר לילד. חשוב לתת אמון בפנימיה, אך חשוב גם לדרוש מהפנימיה לתת אמון בהורים: שני הצדדים עומדים יום-יום למבחן בעניין זה. משני הצדדים נדרשת פתיחות לביקורת, יכולת הקשבה, יכולת להכיל את הצד השני.
פנימיית "בני ארזים" תרמה רבות מאד לקידומו של אורן.
ישנם בפנימיה בעלי תפקידים רבים, רובם אנשים איכפתניקים ומשקיעים, המתמודדים באומץ ובאחריות עם האתגרים הקשים.
כך גם לגבי המסגרת אשר, בשלב מתקדם, הפנימייה הוסיפה לאורן:
"המרכז לשיקום הנוער", שפעל תחילה ביפו ועבר (זמנית?) לחולון. גם שם פגשנו באנשי סגל וצוות מסורים.
תיקון משמעותי לגבי המידע שנכתב במאמר שלמעלה על אורן:
אורן לא היה אלים פיזית כלפי אנשים - בבית-הספר, ברחוב, בבית.
הוא עסק שנים בניסיונות אובדניים.
כשהתחזק פיזית, ניסיונותיו לפגוע בעצמו, והמאבק הפיזי של הוריו לעצור בעדו, יצרו מצבים שסיכנו אותו ואת מי שניסה לעצור בעדו.
בנוסף לכך, קשיי התקשורת שלו גרמו לו ליקויי תיפקוד, וגם לדחף לאיים בניסיונות אובדניים, עד ששום מסגרת רגילה - וניסינו בפועל מסגרות ואפשרויות רבות - לא יכלה להכילו, ולטפל בו כיאות. מצב זה הביא להסתגרותו בבית, ולסכנת התדרדרות חמורה יותר.
בצד האומץ להיאבק איתו פיזית כדי להגן עליו - הוא הגיע בשעתו עד למשקל 95 ק"ג - היה נחוץ האומץ להכיר במיגבלות גידולו בבית, האומץ - כן, אומץ - להכניסו לפנימיה. היתה חובה לפעול לטובתו, מבלי לוותר במשהו על הסמכות ההורית, על האחריות ההורית, על המאמץ ההורי, על האהבה והחום.
כמובן, ניסיונות אובדניים אינם דרך התמודדות ראויה ומועילה: אורן שילם עליהם הרבה שנים, ובלא מעט סבל וכאב.
השיפור והשידרוג במצבו החלו כשלמד לתקשר עם אנשים, לבטא את קשייו, ולשתף פעולה עם כל האנשים שבאמת רצו בטובתו - במשפחה, בפנימיה;
ובאותה מידה - באמצעות החברות שנקשרה בינו לבין האחים הימן, מה שללא ספק הוכח בשנתיים האחרונות כקשר שאינו תלוי בסידרה שלהם, אינו מתחייב מהאינטרסים המקצועיים שלהם - קשר שהוא הרבה מעבר לכך. הקשר נובע מאישיותם החמה והמוסרית, מההיענות המרשימה של אורן אליהם, ומהכימיה המיוחדת שנוצרה בינם לבין אורן.
אל נושא האימוץ אתייחס בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, מי שרוצה מוזמן ליצור אתי קשר ולשוחח על הנושא הזה, המאד חשוב ומשמעותי.
באשר ל"אספרגר":
בראש ובראשונה יש לזכור, שאף אחד אינו "אספרגר". מי שיש לו התסמונת הזו הוא אדם ומלואו, אישיות מורכבת ככל אדם, אשר בנוסף לכך - יש לו התסמונת הזו.
יש מי שחולקים על כך שלאורן ישנה התיסמונת הזו, אף שגם להם ברור, שהוא סובל מקשיים אישיותיים כלשהם.
העובדות הן, שבמשך שנים, במספר איבחונים, אורן הוגדר כבעל אספרגר.
הרושם שלנו הוא, שאפשר שיש בתסמונת זו דרגות שונות, ומיגוון לא מבוטל של צורות התבטאות.
שלוש שנים השתתפנו באופן קבוע בפגישות הורים לילדים בעלי התסמונת.
היכרנו בשונות הרבה בין הילדים השונים, אך גם בתופעות ובאיפיונים רבים שהיו משותפים לרובם.
לדעתנו, עם הזמן החולף ובתהליך התבגרותו, אורן הכיר - יותר ויותר - בקשייו, וסבל מהם מאד.
הוא גייס, כך דעתנו ותחושתנו, את הצד הגבוה באינטליגנציה שלו, כדי ללמוד, להכיר ולשפר את מה שמובנה באדם "רגיל" באופן טבעי, אינטואיטיבי, ספונטאני..., לפחות בהשוואה לבעלי תסמונת אספרגר: שפת-הגוף, הבעות הפנים, ניואנסים דקים המתפתחים באינטראקציות שבין מתבגרים, וכו'.
הנה דוגמאות למאמץ להתמודד עם קשיי-התקשורת:
- כבר כשהיה ילד קטן, אורן בקש, ש"בשעות הקריאה היומיות" תקריא לו אמא, כי היא יודעת טוב יותר להדגים לו את הבעות הפנים ושפת-הגוף המאפיינות תגובות ומצבי-רוח של דמויות בספרים;
- בעמל רב לימדנו את אורן "להסתכל בעיניים", או לאפשר לנו לגעת בו - ליטוף ראשו, יד על הכתף, וכו'.
- בשלב מאוחר מאד הצלחנו לקדם, מאד בהדרגה, את היכולת להתחבק.
- שיחות רבות מאד היו לנו איתו על חוויות אישיות וחברתיות, על דברים שנעשו ונאמרו בבית-הספר, וכו' וכו' וכו'.
- כל השנים נעזרנו בבעלי-מקצוע ובמומחים, הן לשם טיפול באורן, הן כדי שייעצו לנו וידריכו אותנו.
- הקשר העמוק יותר, יחסית, עם קבוצת בני-גילו, נוצר רק כשהגיע למסגרות הטיפוליות יותר, והעמיק בשנים ששהה בפנימיית "בני ארזים", ובנוסף לכך גם ב"מרכז לשיקום הנוער". קשר זה איפשר לו ללמוד לממש את מה שלמד קודם לכן – כאמור, בלימוד עצמי וגם בעזרה - מתוך מודעות לבעייתו, ובעמל רב.
- להתקדמות הדרמתית ביכולת התקשורת החברתית שלו, ביכולת ההבעה והבנת האחר, תרם גם הקשר שנוצר עם האחים הימן ועם אנשי הצוות הרבים שלהם.
- תרמה לכך משמעותית גם ההשתתפות של אורן בכל תהליך יצירת הסידרה הדוקומנטרית; ואפשר שגם תקופת שידורה לציבור - כפי שציפינו וקיווינו שיקרה, כשהסכמנו להשתתף בסידרה.
הסכמת ארבעתנו להשתתף בסידרה ניתנה רק אחרי שאורן הדגיש את רצונו בכך, אחרי שביררנו על טיבם ואופיים של האחים הימן, ולאחר שנפגשנו עם תומר ועם טלי המפיקה לשיחה ארוכה. המציאות עלתה לטובה על ציפיותינו.
לסיום: על אנשים טובים.
דברים חשובים וטובים שאנו רוצים לומר לאנשים הטובים והמוסריים שפגשנו במסע הארוך והקשה:
מה קורה כשפוגשים אדם איכותי, המתאמץ ומשקיע מליבו ומשיכלו, מעבר לנדרש ולמקובל בתפקידו:
בנוסף לכך שהוא מקדם את הילד, ומקל על הקשיים של כל המשפחה - הוא מטעין את הילד ומשפחתו בכוחות נוספים, ביכולת לשמר את התקוות, וביכולת עמידה בשנים הבאות, גם אם עובר זמן רב עד שפוגשים באדם נוסף ברמתו. אנשים כאלו משולים לסלעים המאפשרים לדלג מאחד לשני, כדי להצליח לחצות, מתי שהוא בעתיד, את הזרמים הגועשים.
יסלחו לי אלו שלא אזכיר אותם, בטעות. הנה "אנשים לדוגמה", ממיגוון בעלי התפקידים שחברו אלינו בדרכנו:
ד"ר יאיר עמית - רופא יילודים, איש משקיע ובעל לב חם;
איציק כהן - שהיה חונך של אורן במשך מספר חודשים, ופעל נפלאות.
ורד אברהם המופלאה - מורה בחינוך מיוחד, ובנוסף לה גם נועה שרון, שהפליאו ליצור קשר עם אורן;
יוני שמעוני - פסיכולוג, איש חכם ומוסרי;
ד"ר מיגל שסטצקי - שהיה מנהל מחלקת המתבגרים ב"איתנים" - שטיפל באורן ובנו באומץ ובגילוי-לב, בתקיפות ראויה ובאנושיות;
אדנן וברוך - שטיפלו באורן ב"איתנים", וגילו שאר-רוח.
סיסי - שהיתה מורה ברשת "אמי"ת", ולקחה את אורן תחת חסותה, בשלושת השבועות שהיה שם: אשה מופלאה, סמל למורה מוסרית, ערכית;
יעל להמן המופלאה - אשה רבת פעלים, בנוסף לפעילות ההדרכה שהעניקה לקבוצת ההורים לילדים עם תסמונת אספרגר;
לירן לביא - נשוי לאחיינית של דבורה, שפינה לאורן מקום בליבו וברגישותו;
בארט שלומוביץ - אופטומטריסט, שהפך לידיד של אורן;
גאולה ובנה קובי, ממספרת "רומי" בירושלים - שידעו להתעניין באורן ולשוחח איתו, כשכמעט אף אדם אחר לא הצליח בכך;
זהו מיגוון דוגמאות של אנשים יקרים לנו. אנשים שהיו בני-אדם רגישים וטובים עם אורן, בפרק הזמן המשותף שהיה לו איתם.
- עם הזמן, ואם לא תהיו מרירים מדי, תגלו אנשים כמותם, ותבחינו בהם, מורמים מעל האחרים.
לאנשים האלו נאמר:
- אתם, אפילו אם נכחתם בתקופה קצרה בחיינו, הענקתם לנו את מה שהופך את הבלתי-נסבל לנסבל;
- הוספתם לנו כוחות ואנרגיה;
- נתתם לנו צידה לדרך: תרמיל עם הטוב והיפה שבחיים, שנשאר איתנו- גם אחרי שדרכינו נפרדו.
היו, כמובן, עוד אנשים חיוביים בדרכנו, כשם שהיו אנשים שאנו מאחלים להם להשתנות לטובה...
להיות קצת יותר "בני אדם", ולקבל את האחר, אפילו במעט - לא ממש קשה, ומאד כדאי. גם זה הוא צדק חברתי.
בנוסף לאנשים שהזכרתי, ראוי מאד גם לכבד את פועלו של מלון "דיויד אינטרקונטיננטל".
לא, זו אינה פרסומת עבור המלון. זהו ציון עובדה לגבי קבוצה ממנהליו ועובדיו, ששמו להם למטרה בתשע השנים האחרונות, להדריך קבוצות של בני-נוער הראויים לקידום ולשילוב בחברה. יבורכו הרגישים והטובים.
ולכל ההורים והילדים, שעדיין נמצאים בתקופת-שיא-הקושי-והסבל, אצטט משפט, שאיני זוכר את אומרו, אבל זכרתי אותו בכל רגעי-השפל:
" ה ע ב ר שלי מלא מצבים-שאי-אפשר-לצאת-מהם".
בהצלחה וכל טוב,
אבא של אורן
23/05/13 | 18:40
דברים מהורה להורה.
דברים מהורה להורה:
אני כותב כאן (סליחה על האריכות) להורים אוהבים ומשקיעים, שהגיעו בגידול הילד למה שנראה להם כדרך ללא מוצא:
ההחלטה להשאיר את הילד בבית, במקום להכניסו למוסד מתאים, נובעת במקרים מסויימים דווקא מ"אגו" הורי, מפחד מביקורת חברתית - במעגלים החברתיים הקרובים והרחוקים, ואולי גם מתוך פחד מתגובת הילד.
מי שאוהב את ילדו, אחראי לילדו, ורוצה בטובתו - צריך גם להיות אמיץ מספיק כדי לבצע מהלך כזה, אם האפשרויות האחרות נכשלו, ועלולות לפגוע בילד ובעתידו.
גם בבתים "הרוסים" יכולים להיות הורים משקיעים עם כוונות טובות, וגם בבתים "תקינים" יכולים להופיע קשיים אובייקטיביים, שלא ניתן בשום דרך להתמודד איתם ולהעלימם.
במצבים כאלו, צריך אומץ כדי להציל את הילד, ולשדרג את עתידו.
בתנאים כאלה - הכנסת הילד למוסד טיפולי מתאים אינה מעשה כניעה: דווקא זו היא הדרך לא לוותר, לא להיכנע.
ברוב המקרים, התנאים הנדרשים מההורים לכך שמעשה קשה כזה – הכנסה לפנימיה - יוביל לניצחון על הקשיים, הם:
המשך ההשקעה בילד, המשך האחריות עליו, מעקב צמוד ככל שאפשר אחרי כל מה שהילד חווה ועובר, שמירת קשר הדוק, ההקשבה לו, אהבה ללא תנאי, ככל שאפשר. ויחד עם זאת, גם המשך המאבק הבלתי פוסק לחנכו, להעיר לו, להציב לו גבולות, לכעוס עליו, מאמץ גדול יותר אפילו מהמקובל במשפחה "רגילה".
המטרה בהכנסת הילד לפנימיה אינה צריכה להיות לשם הקלה על ההורה, אלא למען עתיד טוב יותר לילד. חשוב לתת אמון בפנימיה, אך חשוב גם לדרוש מהפנימיה לתת אמון בהורים: שני הצדדים עומדים יום-יום למבחן בעניין זה. משני הצדדים נדרשת פתיחות לביקורת, יכולת הקשבה, יכולת להכיל את הצד השני.
פנימיית "בני ארזים" תרמה רבות מאד לקידומו של אורן.
ישנם בפנימיה בעלי תפקידים רבים, רובם אנשים איכפתניקים ומשקיעים, המתמודדים באומץ ובאחריות עם האתגרים הקשים.
כך גם לגבי המסגרת אשר, בשלב מתקדם, הפנימייה הוסיפה לאורן:
"המרכז לשיקום הנוער", שפעל תחילה ביפו ועבר (זמנית?) לחולון. גם שם פגשנו באנשי סגל וצוות מסורים.
תיקון משמעותי לגבי המידע שנכתב במאמר שלמעלה על אורן:
אורן לא היה אלים פיזית כלפי אנשים - בבית-הספר, ברחוב, בבית.
הוא עסק שנים בניסיונות אובדניים.
כשהתחזק פיזית, ניסיונותיו לפגוע בעצמו, והמאבק הפיזי של הוריו לעצור בעדו, יצרו מצבים שסיכנו אותו ואת מי שניסה לעצור בעדו.
בנוסף לכך, קשיי התקשורת שלו גרמו לו ליקויי תיפקוד, וגם לדחף לאיים בניסיונות אובדניים, עד ששום מסגרת רגילה - וניסינו בפועל מסגרות ואפשרויות רבות - לא יכלה להכילו, ולטפל בו כיאות. מצב זה הביא להסתגרותו בבית, ולסכנת התדרדרות חמורה יותר.
בצד האומץ להיאבק איתו פיזית כדי להגן עליו - הוא הגיע בשעתו עד למשקל 95 ק"ג - היה נחוץ האומץ להכיר במיגבלות גידולו בבית, האומץ - כן, אומץ - להכניסו לפנימיה. היתה חובה לפעול לטובתו, מבלי לוותר במשהו על הסמכות ההורית, על האחריות ההורית, על המאמץ ההורי, על האהבה והחום.
כמובן, ניסיונות אובדניים אינם דרך התמודדות ראויה ומועילה: אורן שילם עליהם הרבה שנים, ובלא מעט סבל וכאב.
השיפור והשידרוג במצבו החלו כשלמד לתקשר עם אנשים, לבטא את קשייו, ולשתף פעולה עם כל האנשים שבאמת רצו בטובתו - במשפחה, בפנימיה;
ובאותה מידה - באמצעות החברות שנקשרה בינו לבין האחים הימן, מה שללא ספק הוכח בשנתיים האחרונות כקשר שאינו תלוי בסידרה שלהם, אינו מתחייב מהאינטרסים המקצועיים שלהם - קשר שהוא הרבה מעבר לכך. הקשר נובע מאישיותם החמה והמוסרית, מההיענות המרשימה של אורן אליהם, ומהכימיה המיוחדת שנוצרה בינם לבין אורן.
אל נושא האימוץ אתייחס בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, מי שרוצה מוזמן ליצור אתי קשר ולשוחח על הנושא הזה, המאד חשוב ומשמעותי.
באשר ל"אספרגר":
בראש ובראשונה יש לזכור, שאף אחד אינו "אספרגר". מי שיש לו התסמונת הזו הוא אדם ומלואו, אישיות מורכבת ככל אדם, אשר בנוסף לכך - יש לו התסמונת הזו.
יש מי שחולקים על כך שלאורן ישנה התיסמונת הזו, אף שגם להם ברור, שהוא סובל מקשיים אישיותיים כלשהם.
העובדות הן, שבמשך שנים, במספר איבחונים, אורן הוגדר כבעל אספרגר.
הרושם שלנו הוא, שאפשר שיש בתסמונת זו דרגות שונות, ומיגוון לא מבוטל של צורות התבטאות.
שלוש שנים השתתפנו באופן קבוע בפגישות הורים לילדים בעלי התסמונת.
היכרנו בשונות הרבה בין הילדים השונים, אך גם בתופעות ובאיפיונים רבים שהיו משותפים לרובם.
לדעתנו, עם הזמן החולף ובתהליך התבגרותו, אורן הכיר - יותר ויותר - בקשייו, וסבל מהם מאד.
הוא גייס, כך דעתנו ותחושתנו, את הצד הגבוה באינטליגנציה שלו, כדי ללמוד, להכיר ולשפר את מה שמובנה באדם "רגיל" באופן טבעי, אינטואיטיבי, ספונטאני..., לפחות בהשוואה לבעלי תסמונת אספרגר: שפת-הגוף, הבעות הפנים, ניואנסים דקים המתפתחים באינטראקציות שבין מתבגרים, וכו'.
הנה דוגמאות למאמץ להתמודד עם קשיי-התקשורת:
- כבר כשהיה ילד קטן, אורן בקש, ש"בשעות הקריאה היומיות" תקריא לו אמא, כי היא יודעת טוב יותר להדגים לו את הבעות הפנים ושפת-הגוף המאפיינות תגובות ומצבי-רוח של דמויות בספרים;
- בעמל רב לימדנו את אורן "להסתכל בעיניים", או לאפשר לנו לגעת בו - ליטוף ראשו, יד על הכתף, וכו'.
- בשלב מאוחר מאד הצלחנו לקדם, מאד בהדרגה, את היכולת להתחבק.
- שיחות רבות מאד היו לנו איתו על חוויות אישיות וחברתיות, על דברים שנעשו ונאמרו בבית-הספר, וכו' וכו' וכו'.
- כל השנים נעזרנו בבעלי-מקצוע ובמומחים, הן לשם טיפול באורן, הן כדי שייעצו לנו וידריכו אותנו.
- הקשר העמוק יותר, יחסית, עם קבוצת בני-גילו, נוצר רק כשהגיע למסגרות הטיפוליות יותר, והעמיק בשנים ששהה בפנימיית "בני ארזים", ובנוסף לכך גם ב"מרכז לשיקום הנוער". קשר זה איפשר לו ללמוד לממש את מה שלמד קודם לכן – כאמור, בלימוד עצמי וגם בעזרה - מתוך מודעות לבעייתו, ובעמל רב.
- להתקדמות הדרמתית ביכולת התקשורת החברתית שלו, ביכולת ההבעה והבנת האחר, תרם גם הקשר שנוצר עם האחים הימן ועם אנשי הצוות הרבים שלהם.
- תרמה לכך משמעותית גם ההשתתפות של אורן בכל תהליך יצירת הסידרה הדוקומנטרית; ואפשר שגם תקופת שידורה לציבור - כפי שציפינו וקיווינו שיקרה, כשהסכמנו להשתתף בסידרה.
הסכמת ארבעתנו להשתתף בסידרה ניתנה רק אחרי שאורן הדגיש את רצונו בכך, אחרי שביררנו על טיבם ואופיים של האחים הימן, ולאחר שנפגשנו עם תומר ועם טלי המפיקה לשיחה ארוכה. המציאות עלתה לטובה על ציפיותינו.
לסיום: על אנשים טובים.
דברים חשובים וטובים שאנו רוצים לומר לאנשים הטובים והמוסריים שפגשנו במסע הארוך והקשה:
מה קורה כשפוגשים אדם איכותי, המתאמץ ומשקיע מליבו ומשיכלו, מעבר לנדרש ולמקובל בתפקידו:
בנוסף לכך שהוא מקדם את הילד, ומקל על הקשיים של כל המשפחה - הוא מטעין את הילד ומשפחתו בכוחות נוספים, ביכולת לשמר את התקוות, וביכולת עמידה בשנים הבאות, גם אם עובר זמן רב עד שפוגשים באדם נוסף ברמתו. אנשים כאלו משולים לסלעים המאפשרים לדלג מאחד לשני, כדי להצליח לחצות, מתי שהוא בעתיד, את הזרמים הגועשים.
יסלחו לי אלו שלא אזכיר אותם, בטעות. הנה "אנשים לדוגמה", ממיגוון בעלי התפקידים שחברו אלינו בדרכנו:
ד"ר יאיר עמית - רופא יילודים, איש משקיע ובעל לב חם;
איציק כהן - שהיה חונך של אורן במשך מספר חודשים, ופעל נפלאות.
ורד אברהם המופלאה - מורה בחינוך מיוחד, ובנוסף לה גם נועה שרון, שהפליאו ליצור קשר עם אורן;
יוני שמעוני - פסיכולוג, איש חכם ומוסרי;
ד"ר מיגל שסטצקי - שהיה מנהל מחלקת המתבגרים ב"איתנים" - שטיפל באורן ובנו באומץ ובגילוי-לב, בתקיפות ראויה ובאנושיות;
אדנן וברוך - שטיפלו באורן ב"איתנים", וגילו שאר-רוח.
סיסי - שהיתה מורה ברשת "אמי"ת", ולקחה את אורן תחת חסותה, בשלושת השבועות שהיה שם: אשה מופלאה, סמל למורה מוסרית, ערכית;
יעל להמן המופלאה - אשה רבת פעלים, בנוסף לפעילות ההדרכה שהעניקה לקבוצת ההורים לילדים עם תסמונת אספרגר;
לירן לביא - נשוי לאחיינית של דבורה, שפינה לאורן מקום בליבו וברגישותו;
בארט שלומוביץ - אופטומטריסט, שהפך לידיד של אורן;
גאולה ובנה קובי, ממספרת "רומי" בירושלים - שידעו להתעניין באורן ולשוחח איתו, כשכמעט אף אדם אחר לא הצליח בכך;
זהו מיגוון דוגמאות של אנשים יקרים לנו. אנשים שהיו בני-אדם רגישים וטובים עם אורן, בפרק הזמן המשותף שהיה לו איתם.
- עם הזמן, ואם לא תהיו מרירים מדי, תגלו אנשים כמותם, ותבחינו בהם, מורמים מעל האחרים.
לאנשים האלו נאמר:
- אתם, אפילו אם נכחתם בתקופה קצרה בחיינו, הענקתם לנו את מה שהופך את הבלתי-נסבל לנסבל;
- הוספתם לנו כוחות ואנרגיה;
- נתתם לנו צידה לדרך: תרמיל עם הטוב והיפה שבחיים, שנשאר איתנו גם אחרי שדרכינו נפרדו.
היו, כמובן, עוד אנשים חיוביים בדרכנו, כשם שהיו אנשים שאנו מאחלים להם להשתנות לטובה...
להיות קצת יותר "בני אדם", ולקבל את האחר, אפילו במעט - לא ממש קשה, ומאד כדאי. גם זה הוא צדק חברתי.
בנוסף לאנשים שהזכרתי, ראוי מאד גם לכבד את פועלו של מלון "דיויד אינטרקונטיננטל".
לא, זו אינה פרסומת עבור המלון. זהו ציון עובדה לגבי קבוצה ממנהליו ועובדיו, ששמו להם למטרה בתשע השנים האחרונות, להדריך קבוצות של בני-נוער הראויים לקידום ולשילוב בחברה. יבורכו הרגישים והטובים.
ולכל ההורים והילדים, שעדיין נמצאים בתקופת-שיא-הקושי-והסבל, אצטט משפט, שאיני זוכר את אומרו, אבל זכרתי אותו בכל רגעי-השפל:
" ה ע ב ר שלי מלא מצבים-שאי-אפשר-לצאת-מהם".
בהצלחה וכל טוב,
אבא של אורן
24/05/13 | 02:40
1. למסננים
למה לא פרסמתם את תגובתי ???????
22/05/13 | 23:35