מצמררת המחשבה על מוות כה מיוסר ומיותר. אבל זה נגע בי כ"כ משמעותי שהבנתי למה: גם אני הורה שבשנייה שסובבתי ראש, הילד שלי חטף מכה או ברח קצת רחוק מדי. זה קורה כ"כ הרבה כי הפכנו לרובוטים, מתקשים להתמקד רק בילדינו, אוצרינו ומקרה כזה מקפיץ את הלב. ליבי עם המשפחה והאב המיוסר. מהיום אני משתיקה יותר את הרעש המתמיד סביבי של הניידים, הטלוויזיות ומתמקדת יותר בילד ים שלי. כמה תודות אני חייבת למזל. חבל שלא היה כזה גם למשפחה מרמת גן אתמול ולהורים האחרים. יהי זכרם של הילדים הנשכחים ברוך.

* בילי   03/07/13 | 01:06