* תומכת בתושבי הדרום    01/09/14 | 20:44

כל כך מבינה לליבך. נוגע ללב אמיתי וכנה לגמרי. אבל זה לא עוזר לך ולמשפחתך. אתה רוצה יישומים בשטח ולא רק הזדהות. ואני? מה אני בכלל יודעת? אני בכלל מתגוררת 14 שנה בארה״ב. כל כך רחוק פיזית מהמצב הבלתי אפשרי הזה. מצב מזעזע שהפך לשיגרת יומכם תושבי הנגב היקרים. כשהייתי ילדה עד גיל 15 בערך היתה לי משפחה קרובה בקיבוץ ניר עוז. באותם שנים לא היה חשש ופחד בכלל. הייתי באה לבקר בקיבוץ בכל חופש גדול ובכל חג. היו מראים לי, ״הנה שם, זה הגבול עם עזה״. לי זה לא היווה איום ולא פחד. היום, המציאות הזו שהפכה להרגל, נוראית. ובוודאי שלא הייתי רוצה לגדל את הקטנה שיש לי היום במצב כזה. אני ממש מצדיעה לכם שאתם כן. משהו חייב להשתנות. דברים חייבים להשתנות. זה חייב להתחיל מגישה שונה, יותר מעורבת יותר אכפתית יותר מעשית. גם אצל הציבור העיניין חייב לחלחל בתודעה שתושבי הנגב לא יסבלו וישתקו על טיפטופי רקטות. על פחד וחשש יומיומי. שזה לא מתקבל על הדעת לחיות בצורה כזו ובוודאי לא לגדל ילדים בצורה כזו. אף אחד לא היה רוצה לחיות ככה. יש עוד הרבה לעשות כדי לשנות את המצב. לאנשים, מטבע היותם בני אנוש יש נטייה לשכוח, וכל עוד המצב אצלם בבית בסדר ורגוע, שאחרים יעשו את העבודה והם ירחמו על תושבי הנגב מרחוק. לא. המשיכו להשמיע את קולכם ולא לוותר. לא לממשלה ולא לשאר תושבי הארץ. אני חושבת שמשהו קצת זז במודעות הישראלית של כלל הציבור במבצע( מילחמה) צוק איתן. אנשים הרגישו במשך 50 יום את מה שתושבי הנגב מרגישים כבר 14 שנה. אני ישבתי מחוברת לחדשות כמו לאינפוזיה יום ולילה. אבל אסור שזה ירד מסדר היום הציבורי. כי טבע האדם היא... לשכוח. אני מאוד מקווה שלמישהו יהיה אכפת כבר כדי לשנות דברים. כבר 14 שנה אני בחו״ל. בדיוק אותן מספר שנים שאתם סובלים מהסיוט של הטילים, מנהרות, ושאר דברים של ״אלוהים ישמור שלא נדע״. אבל אולי אני טועה. אולי אני בכלל לא מבינה כלום. אני הרי לא גרה בדרום בכלל, ולא בארץ. אבל הייתי רוצה לראות משהו משתנה כבר.

* אזרחית שאכפת לה   01/09/14 | 18:22

בשליש מהמוסדות אין מרחב מוגן, גם לא בתיכון שלי. אם יש אזעקה אנחנו יוצאים למסדרון, כאילו זה באמת יעזור אם יפגע טיל בבית ספר.

* זואי   01/09/14 | 17:57

* אור   01/09/14 | 17:02