ציפורי מדבר

כמה טוב שיש דברים כאלה. כמה טוב שקיימת האפשרות לראות ולשמוע מוסיקה מהמקום הטבעי, הבסיסי והנכון, במקום הטבעי, הבסיסי והנכון. בלי פילטרים של חסויות, דוכני ענק שמוכרים שתייה במחיר מופרז, סלבס שבאו לתפוס טרמפ על האירוע או אולפן שקוף של גלגל"צ. רק אתם והאנשים שעל הבמה.

פסטיבל "אינדינגב" השני היה הצלחה מעוררת השראה בכל מובן. חצי שעה (!) לאחר פתיחת הקופות אזלו כל 2500 הכרטיסים שהוקצו לפסטיבל, ושביל הגישה למצפה גבולות לא ראה כל כך הרבה מכוניות מעודו. כפסטיבל מוסיקה שאחת ממטרותיו העיקריות הייתה להראות שהאלטרנטיבה הישראלית חיה ובועטת גם מחוץ לסצנה התל-אביבית, הוכיח "אינדינגב" כמה אחרת זה יכול להיות.

אחד-אחד נותצו בעליצות קיבוצניקית הכללים הקלוקלים שכה מאפיינים חוויה של הופעה חיה כפי שהיא מוכרת לתל אביבי המצוי. מתחם מזמין ורחב, אוויר נהדר, מחיר הוגן במיוחד (70 ₪ ליומיים של הופעות), שתייה במחירים מגוחכים (4 בירות ב-60 ₪).

וגולת הכותרת: הקפדה קיצונית על לוח הזמנים של ההופעות. הגיעה השעה הנקובה? יואיל מי-שלא-יהיה לפנות את הבמה. גם אם הוא תכנן עוד שלושה שירים, גם אם הקהל רוצה עוד ואפילו אם קוראים לו גלעד כהנא והוא חד ושנון כמו תער המחולק חינם בבקו"ם. כי זה קיבוץ פה, וכאן כולם שווים, מתחשבים, נחמדים אחד אל השני ומעבר להכל - באו כדי ליהנות.

האווירה, לפיכך, הייתה קסומה ומדבקת. מאות אוהלים ניטעו מסביב למתחם, ששקק שלטי גרפיטי, פינות רביצה, דוכני קריאה ועמדות למכירת אוכל טעים וזול. שום מרצ'נדייז, שום שלטיי ענק בזכות תאגיד כזה או אחר. מקסימום איזה עוסק זעיר המנסה בחינניות לא-מחייבת לשווק את מרכולתו - חולצות משעשעות, ספרים תוצרת בית, או מדבקות "לא נכון!" המיועדות להדבקה על יד סטיקרים שלא מסכימים איתם. הכל באווירה אמיתית, ידידותית, לא המונית, שפויה.

ויותר מהכל הייתה המוסיקה. ליין-אפ משובח, מגוון ורציף, הפורש תמונה עדכנית, מקטן ועד גדול, של מיטב האומנים העצמאיים והאלטרנטיביים בארץ. כמה כיף היה לגלות אמנים כמו האחים רמירז, דיוויד בלאו, ו-Pits. כמה כיף היה להיווכח שהאיכויות של דויד פרץ, יהוא ירון ונדב אזולאי ממוסדות חזק בקונצנזוס של האלטרנטיב.

וכמה כיף היה להיווכח בפעם המיליון כמה ענק גבע אלון, כמה אינטנסיבי אסף אבידן, כמה מוכשר ומופרע גלעד כהנא וכמה כל הגדולים האלה זוכרים בדיוק איפה ומול איזה קהל החלו את דרכם. יותר מכל מעיד על כך המעשה של אסף אבידן, שיצא בספונטניות אל עשרות מחוסרי-הכרטיסים המתוסכלים שבחוץ, כדי לתת הופעה פרטית קצרה. שלא ירגישו שבאו סתם.

אז היה קצת בלאגן עם הכניסה למתחם (חוסר תיאום בין המארגנים והמשטרה, לא נורא), ונכון שהסאונד היה משונה לעיתים - בכל זאת, להעלות בסרט נע להקות שלמות עם שתי דקות באלאנס בין לבין זה לא פשוט - אבל כשאתה באוויר הנעים והצלול של המדבר, עם וויסקי שעלה כל כך מעט, ועם כל כך הרבה אנשים מחייכים סביבך כל שמץ של ביקורתיות תפלה מתמסמס ונשאר רק מה שחשוב - המוסיקה. בפרופיל נמוך, מפה לאוזן ועל בסיס אהבה טהורה למוסיקה "אינדינגב" הראה איך עושים זאת נכון.

• אינדי נגב
• אסף אבידן
• גבע אלון
• גלעד כהנא