Pearl Jam – Binaural, 2000
הלהקה היחידה מהניינטיז שהצליחה לשרוד בכבוד גם את העשור הראשון של המילניום והתחילה את שנת 2000 באלבום שנשמע כמו הרבה דברים, חוץ מגראנג'. כדי בכל זאת להקל את המעבר, הם בחרו לפתוח בשלושה שירים ("Breakfall", "God's Dice" ו- "Evacuation") שיש בהם דיסטורשן שעלול להעלות לאימא את הסעיף. אבל אז האלבום הופך לפנינה מלנכולית, אפלה ומדכאת שמשלבת בלדות פולק ("Of the Girl"), רוק אלקטרוני שקט ואפלולי (("Nothing as it Seems ושירי מחאה חריפים (""Insignificance), כי בכל זאת מדובר בפרל ג'אם.
למרות שהאלבום לא הצליח מסחרית (רק 700,000 עותקים בארה"ב), פרל ג'אם כיכבו בשנת 2000 במצעד הבילבורד (שברו את שיא ההופעה במצעד במספר אלבומים בו זמנית). ההחלטה לתעד ולשחרר כל הופעה מסיבוב ההופעות של האלבום שלחה הרבה מעריצים מסופקים הביתה וכמה מנהלי חברת תקליטים יכלו לישון טוב יותר בלילה.
Depeche Mode - Exciter, 2001
לא להאמין שב-2001 דפש מוד עוד נשמעו כמו עצמם ולא כמו חיקוי שלהם. עמוק, אפל, מדכא, מכאיב, מצמרר - אלבום שיכול להיכנס לכל עצם בגוף ולרסק אותה לאלפי רסיסים של כאב. אבל כנראה שבמילניום החדש דפש מוד כבר לא (או לפחות עדיין לא) יצליחו לשחזר את ההצלחה שלהם בשנות ה-80 וה-90, זאת למרות להיטים שהניב האלבום כמו "Freelove", "I Feel Loved" ו- "Dream On" ולצדם רצועות שהן בגדר יצירה אמנותית של רוק-גותי אלקטרוני- כמו "Shine", "Goodnight Lovers".
אבל מעבר להם כולל האלבום קטעים בלתי ניתנים להאזנה (שמופיעים כמעט בכל אלבום של הלהקה) כמו "Comatose". בקיצור, אלבום אמיתי של הלהקה הכי טובה בצד האפל של המיינסטרים.
John Frusciante – To Record Only Water for 10 Days, 2001
אחרי שפמפם כמויות מסחריות של הרואין לכל נקב אפשרי בגופו, ג'ון פרושיאנטה התאפס על עצמו וחזר לעשות דברים מועילים יותר עם הידיים שלו. אחרי שני אלבומים שספק ההרואין שלו כנראה הפיק לו, הציג פרושיאנטה איך נשמע מישהו שכמעט התבזבז לו הפוטנציאל.
באלבום סינתי-רוק-פסיכדלי, שילב פרושיאנטה שירים מעולים כמו "Away and Anywhere" ו- "Going Inside" לצד קטעים אינסטרומנטליים שנשמעים כאילו הולחנו במרכז גמילה מרגיע "Ramparts") ) או תוך כדי התקף חרדה ("Murderers"). במהלך העשור הוא חזר לצ'ילי פפרז (ולפני רגע שוב עזב), הוציא עוד שישה אלבומי סולו, אך בעיקר הוכיח שלא כל הג'אנקיז הגאונים של הניינטיז חייבים למות מסמים.
Queens of the Stoneage – Songs for the Deaf, 2002
מה שאירוני לגבי האלבום הזה, הוא שדווקא אחד השירים הפחות מעניינים בו, "No One Knows", זיכו אותו באיזושהי הכרה מסחרית. תכלס, הדבר הכי טוב בשיר הזה הוא החיבור שלו עם שיר הפתיחה המעולה בעל השם הגאוני "You Think I Ain't Worth a Dollar, But I Feel Like a Millionaire" והסיום שלו בספרדית שמעביר לסינגל המוצלח "First it Giveth".
זה אלבום רוק כבד שעשוי בצורה שגובלת בשלמות ונמצא שימושי במיוחד להוצאת עצבים באופן פאסיבי-אגרסיבי ("A Song for the Dead"). ג'וש הום מצליח באמצעות קולו הרב- גוני לצעוק את התסכול החוצה אך גם לשיר אותו בעומק מצמרר כשהגיטרות ברקע ממשיכות לנסר ("The Sky is Falling", "Gonna Leave You ו- "Another Love Song").
אבל את הכבוד הגדול באמת צריך לתת לבחור שכל פעם שהוא יושב מאחורי התופים, המקום הראוי לו, יוצא אלבום זהב. דייב גרוהל נשמע כמו מי שמחזיק, מעצים ומהדק את היופי של האלבום. לכל האורך נוכחותו מורגשת ומרגשת. בסינגל, "Go With the Flow", הוא חובט במערכת התופים בצורה שהיא פשוט... סקסית! השילוב עם הקליפ המיני והביצוע הסקסי שהשיר מקבל בהופעות, הופכים אותו בעיני לאחד משלושת השירים הטובים של העשור.
The Knife – Silent Shout, 2003
ההברקה האחרונה של צמד האחים הביזאריים משבדיה. לאחר אלבום מתקתק ("Deep Cuts"), שזכה להצלחה גם מחוץ לארץ הבלונדיניות הבלתי נגמרות, החליטו אולוף דרייר וקרין דרייר-אנדרסון, יחד עם המסכות המחודדות והמלחיצות שלהם, לחשוף את צד אפל יותר של באלקטרו-פופ העכשווי.
למרות שבארה"ב הוא זכה לפחות הצלחה מקודמו, ב-2003 זכה האלבום ב-6 פרסי גראמי שבדיים (מפיקי השנה, מלחיני השנה, להקת הפופ של השנה, אלבום השנה, אומני השנה וה – DVD של השנה). האחים החרימו את הטקס בהפגנתיות, אבל החליטו לשמור על קשר עם המעריצים שלהם וסיפקו קליפים מושקעים ומשובחים כמו למשל ל- "Marble House" המגניב, שזכה לאנימציה ממוחשבת של עכברים מקסימים ו- "We Share Our Mother's Health" - שיר ענק, שזכה לקליפ ביזארי יותר מהצלילים האלקטרונים שיש בו.
Coldplay – X&Y, 2005
כבר בצלילים הראשונים של "Square One", השיר שפותח את האלבום המעולה, אפשר להרגיש ווייב של משהו חדש שקורה. רענן, שונה, פחות מלנכולי יותר אלקטרוני, פחות בכייני יותר בדיסטורשן. אחרי שני אלבומים שזכו לשבחים אבל נשמעו בערך אותו דבר, הצליחו קולדפליי להפתיע ולחדש. הוא אומנם לא זכה להצלחה לה זכו קודמיו, אבל הוא חרט באופן סופי את העובדה שקולדפליי היא לא סתם להיט חולף, אלא להקת רוק שתהפוך לאחת המשפיעות בעשור האחרון.
עם כמות לא מבוטלת של להיטים מצוינים, כמו "Speed of Sound" , "Talk", "White Shadows", "What If", "Fix You" ו – "The Hardest Part", ושירים מעולים נוספים כמו שיר הפתיחה ו-"Twisted Logic", שחותם, זה אולי לא אלבום העשור, אבל זה בטוח האלבום הטוב ביותר של 2005.
Justin Timberlake - Future Sex / Lovesound, 2006
אחרי שבתחילת העשור האזנה למוזיקת פופ הייתה בגדר מבוכה, התחיל באמצע העשור עידן בו זכה הפופ למעמד מכובד. אמנים ומפיקים שלקחו את הז'אנר קצת יותר ברצינות, החלו לשחרר שירים שנשמעו טוב ושילבו בהם מגוון סגנונות מוזיקליים אחרים (רוק, היפ הופ, ראפ ואפילו צלילים מאפריקה והמזרח), כדי לפתוח את המניפה.
בראשם עמד כמובן טימבלנד, שהפיק לג'סטין טימברלייק את אלבום הפופ הכי מוצלח של העשור. התוצאה הייתה ג'סטין נטול תלתלים ומתיקות מחליאה, ומלא בגבריות סקסית שגורמת לכל בחורה לרייר. באלבום יש שירים סקסיים ("Lovestoned"), סקסיים ומרקידים ("Sexyback"), סקסיים ורומנטיים ("My Love") וכמובן שיר סקסי ונקמני - השפיץ של האלבום, ההמנון של כל הפרודות הטריות והשיר הכי צהוב במיינסטרים "What Goes Around Comes Around". ושזה יהיה לנו מוטו לחיים.
Radiohead – In Rainbows, 2007
אי אפשר לסכם באמת עשור בלעדיהם. מקבץ של גאונים שמצליחים בכל פעם להתעלות על עצמם, לרגש את המעריצים שלהם ולזכות להערכה בלתי פוסקת מכל מי שיש לו שתי אוזניים שאוהבות לשמוע מוזיקה טובה. "Kid A" יכול היה להופיע פה באותה מידה, כך גם "Hail to the Thief", ששניהם זכאים למקום מכובד משל עצמם.
"15 Step", שפותח את האלבום הוא אחד משירי האלקטרו-אלטרנטיב-רוק היותר טובים שהוקלטו וזו הערה שניתן להצמיד לכל אחת מעשר יצירות המופת שרדיוהד הגישו כאן. העבודה במשך שנתיים באולפן באה לידי ביטוי בכל תו. השקעה אמיתית בכל צליל ואספקט, עם הפקה מדהימה, נגינה ללא רבב, עיבודים מטריפי חושים, עטיפה יצירתית להרכבה עצמית והרשימה הזו עוד יכולה להמשיך. וכמובן השיווק הגאוני.
רק בגלל שרדיוהד היו הראשונים עם ביצים לבוא ולהגיד "הצלחנו, הרווחנו ואנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו שווים" מגיע להם לזכות בכל תואר שקשור לעשור הזה. הם התעלו לא רק ביצירה מוזיקלית, אלא גם בראיה שלהם את תעשיית המוזיקה של שנות האלפיים. במקום להתבכיין על הורדות לא חוקיות, הם השקיעו ביצירת מופת (שמכרה בסוף למעלה מ-3 מיליון עותקים) ובהופעות ענק שהן בגדר פולחן. כמו שזה נראה כרגע, הם יהיו פה גם בסיכום העשור הבא. אמן.
Yeah, Yeah, Yeah's – It's Blitz, 2009
קרן או ושני הבנים שמנגנים לה ברקע (אין מה לעשות היא גונבת להם את כל ההצגה) יצרו את אחד האלבומים הכי מגניבים ומעניינים שסצנת האינדי האמריקאית סיפקה בשנים האחרונות. הלהקה שמגיעה מניו ג'רזי האפרורית הקליטה את האלבום במטע עצי פקאן בעיירה נידחת בטקסס, תוך משברים ואיומים על פירוק. למרות זאת היא הצליחה לספק את אחד האלבומים הכי צבעוניים וחדשניים בשנת 2009. בלדות רוק לא קיטשיות ("Maps"' "Little Shadow"), לצד להיטים שכיף להשתולל איתם במסיבה ("Head Will Roll"), בהופעה ("Zero") או סתם לבד בבית (""Dull Life). אלבום מגוון, מעניין, עשוי היטב ובעיקר גורר השמעה אחרי השמעה.
Archive – Controlling Crowds, 2009
דריוס קילר ודני גריפית'ס לא יצרו את האלבום הכי קל להאזנה, בוודאי לא כזה שיצליח לשלוט בקהל בהאזנה ראשונה. אבל מה שיפה באלבום הזה הוא העיכול האיטי שלו, כמו של 300 גרם אנטריקוט במסעדה משובחת - משהו שמשאיר תמיד טעם של עוד אבל דורש חושך ומנוחה כדי שישקע כמו שצריך. את המסע ב"ארץ הדיכאון והייסורים" האלקטרוני עובר המאזין בשיטוט בין שירים שנשמעים כמו Portishead, Royksopp, Massive Attack ואפילו Radiohead האגדיים.
זה אלבום שלא נותן לאוזן יותר מרגע מנוחה, למשל קטע הראפ המפתיע בשיר "Quiet Time". צמד הבריטים מלונדון הצליח ליצור סאונד מאתגר ומסקרן לכל אורך שלושת חלקי האלבום (ולאחרונה הוציא לו ההרכב את חלקו הרביעי, Controlling Crowds Vi, וליצור האזנה שדורשת לנתח כל הזמן את הטקסט המוזיקלי. יש כאן יצירת טריפ הופ שנעה בין רגעים קצביים ומעוררים ("Bullets", "Controlling Crowds") לרגעים שקטים וחשוכים ("Kings of Time", "Words on Signs"), ניגוד שיוצר עניין ורצון להאזין לדיסק שוב ולנסות להבין מה בכל זאת חמק מהאוזן.
עוד סיכומי עשור
לסיכום העשור של נוי אלוש בפופ, בשנים 2000-2002, ובשנים 2003-2005
סיכום העשור של דורון גל: זמרות האיכות