נדמה לי שרק לפני שלושה חודשים עידן עמדי עוד היה אופטימי. בסוף יוני, כשישראל היתה עדיין הלומת ניצחון כוזב על הגל הראשון ונענתה להנחיה "לעשות חיים", הוא שחרר הקלטה ביתית של "בקרוב ייפתחו השמיים", שיר שכתב יומיים קודם לכן. "נרקוד בסלון יחפים, נקיים מהחושך שביקר בעולם", הוא מבטיח בשיר לאהובתו, "וניצוץ יתגנב לעינייך, יעיד שחזרנו למה שהיה". שם השיר לא מותיר מקום לספקות: עמדי האמין אז שבקרוב יהיה טוב.
"זה השיר הכי אופטימי שכתבתי אי פעם", הוא מודה. "'נרקוד בסלון יחפים' זה אדם שאין לו דאגות. כשאני שר את זה, אף אחד לא מדמיין שעל הרצפה יש זכוכיות. מדמיינים תמונה יפה ואופטימית. זה שיר שנכתב בדיוק מהמקום הזה, לא מזה שהכל לאבי-דאבי ועוד מעט ייפתחו השמיים והתוצר יגדל ב-30 אחוז. הלוואי שזה יקרה".
נכון לראשית אוקטובר, ה"בקרוב" של עמדי נשמע רחוק כמו חופשת סוכות בתאילנד. באולפן ההקלטות שממוקם בדרום תל אביב יש שקט לא אופייני לאזור; המנוע הסואן של העיר דמם והפך לשממה של עסקים סגורים ומקומות חנייה ריקים, רובץ תחת עומס חום ודכדוך. "בקרוב ייפתחו השמיים" נשמע עכשיו פחות כמו הבטחה ויותר כמו משאלה. עמדי דווקא המיר את החולצה השחורה המזוהה עמו בטי שירט לבנה, אבל מצב הרוח עשה את המסלול ההפוך. זו בוודאי לא התדמית שהוא היה רוצה לשדר בראיון חגיגי, אבל זה המחיר של היותך אדם נטול זיוף: רואים שיש לך משהו עצוב בעיניים. כשאני נותן את הדיאגנוזה, הוא מחייך: "אל תוציא אותי ככה".
אתה פסימי?
"תפסת אותי ביום כזה. אני בטוב, אני אשרוד את המשבר הזה. אבל יש המון אנשים שלא נרדמים בלילה. אני מקבל הודעות בשש בבוקר – מאנשים שקמים ב-11 בדרך כלל, זאת תעשיית המוזיקה - ששואלים אותי מה יהיה".
בחודשיים האחרונים הציב עצמו עמדי בפוזיציה הטבעית שלו: לוחם. הפעם זה לא היה בגדוד 603 בהנדסה קרבית או על הסט של "פאודה", אלא בחזית מאבק האמנים. ביולי הקים קרן לתמיכה באנשי הצוות שלו, השתתף בפגישת נציגי עולם התרבות עם ראש הממשלה והתפוצץ מכעס בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. "זה התחיל מסיפור אישי של איש טכני שהתקשר אליי וסיפר על בעיה רפואית", הוא מספר. "משם זה התגלגל. זה כדי לעזור למוזיקאים לקבל מענקים. השארתי את העובדים שלי, לא הוצאתי לחל"ת. גייסתי עוד בן אדם שיטפל בזה".
איך הייתה החוויה בכנסת?
"קשה. אני אבכה פה".
למה?
"הסתובבתי חודש במשרדי הממשלה ובביטוח לאומי, איפה שאתה לא רוצה. לאט לאט אתה מבין שכל אחד מחרטט אותך מהצד שלו".
המטרה הייתה דמי אבטלה לעצמאים.
"כן. עצמאים צריכים תקופת הכשרה, לשלם פרמיה כדי לחסוך לאבטלה, והוויכוח היה אם הם שילמו אותה. אני חושב שסאונדמן בן 50 ששילם 30 שנה ביטוח לאומי ויש לו עכשיו התקף לב - הוא לא צריך לחסוך עוד. האוצר וביטוח לאומי חלקו על זה. זה היה סלט של חודש שהתפוצץ בכנסת. אני שונא לראות את עצמי ככה כועס. יצאתי משם עצבני רצח".
למה?
"קיבלנו הסכמה מכל המפלגות, מהימין החדש עד בל"ד, ובסוף ההחלטה נפלה בגלל איזו בעיה משפטית משנת 62'. אז היו שני סאונדמנים במדינת ישראל, היום יש עשרת אלפים. זה דיון שמתנהל בשביל המצלמות, וברגע שזה נגמר כולם נקרעים מצחוק, עושים תמונה ויאללה".
נשברת?
"כן. אחר כך פרסמו שהצו לדמי אבטלה לעצמאים עבר. זה לא עבר, זה שקר".
כתבת פוסט על זה. כתבת שנכשלתם.
"לגמרי. אני מאמין בזה. העבירו את זה כשהיו הופעות, כולם היו באופוריה והכל היה מדהים. ועכשיו אוקטובר, וסאונדמן או בקליינר צריך דמי אבטלה – ואין לו. ולא רק שאין לו, הוא צריך לשלם יותר ביטוח לאומי".
תמשיך להילחם?
"אין איך. כל השרים כבר שונאים אותי. הגשנו הצעה, זה עכשיו בחוק ההסדרים, וזה יהיה בדצמבר. בעיניי זה לא יעבור, כי יפילו את הממשלה. אם מעבירים את חוק ההסדרים זה אומר שעובר תקציב, אין בחירות וגנץ ראש ממשלה. אני לא רואה את זה קורה".
אני מסתכל עליך, אתה הרי איזו דמות ייצוגית של הישראליות. ואני רואה את כל משבר האמון של הציבור הישראלי מתגלם בעידן עמדי.
"גם אני מרגיש ככה".
עדיין לא סלבריטי
הוא לא אוהב להתראיין - "שונא את זה", אם לדייק - בניגוד לאמנים שיודעים לנצל את הפלטפורמה כדי לקדם סיבוב הופעות או אלבום חדש. בהתרשמות ראשונית, זה נראה תמוה: הוא רהוט, אינטליגנטי ונדמה לעתים בוגר מכפי גילו (32). יש בו חן מבויש וכובש, הוא משרה סביבו אווירה נעימה ונינוחה. גם בלהט ויכוח או ביקורת הוא שומר על ווליום נמוך וטון רך. ממה יש לו לפחד?
ראשית, נדמה שהוא חושש מאובדן שליטה, כקונטרול-פריק שהוא ("אני עובד על זה"). שנית, הוא כוכב שסולד מפרסום ומקידום עצמי. ושלישית, יש לו בטן מלאה על התקשורת ועל התפקיד המכריע שהיא ממלאת לדעתו בשיח המפלג. את התקשורת הכתובה, אגב, הוא מציב בתחתית סולם העדיפויות לראיון. אולי זה נובע ממודעות של סינגר-סונגרייטר, שרגיל להגות בעצמו את המילים שהוא כותב. "בלי אינטונציה הכל יכול להישמע אחרת", הוא אומר. "גם דברים שנאמרים בחיוך הופכים להיות דרמטיים".
בעולם של רוקסטארים מגלומנים ופופסטארים צעקניים, עמדי יוצא דופן: צנוע, שומר בקפידה על הפרטיות של משפחתו, נחבא אל הכלים המוזיקליים. עשור אחרי שנולד ככוכב ב"כוכב נולד", נראה שהוא נותר אותו חייל נבוך שצדי צרפתי איבחן בדייקנות באודישן: "כובש בפשטות, עם נשמה גדולה ובלי טיפת פוזה". לא תראו אותו בהשקות ולא במסיבות אינסטגרמיות. את ההריון של אשתו הוא הצליח להסליק מעין הפפראצי באורח חריג לאמן במעמדו. "אני מבלה הרבה יותר ממה שחושבים", הוא מחייך, "כיף לי ואף אחד לא יודע איפה אני. זו בחירה שעשיתי בהתחלה וכבר לא מתעסקים באיך אני חי את חיי".
אתה לא חושב שאתה משלם על זה מחיר? שיכולת להיות כוכב גדול יותר?
"לא יודע. נוח לי איפה שאני היום. המקומות הרכילותיים מכבדים את זה".
היה קל לשמור על ההריון בסוד?
"לא. בחודש שישי היינו בבדיקה בבית חולים וכנראה מישהי צילמה אותנו. אבל אמרתי לכתב שפנה אליי שאנחנו שומרים על זה בסוד, שאשתי אדם מאוד פרטי, והוא כיבד את זה. כשאתה לא משחק את המשחק הזה, אז מכבדים אותו".
זה לא מקרה שהוא סלב במקרה. כשהרפתקת "כוכב נולד" החלה הוא בכלל היה על המסלול הצבאי. "בצבא כל הזמן שרתי את 'כולם יודעים' של אהוד בנאי, הייתי רץ איתו וכובש את בסיסי ישראל", הוא צוחק. "יום אחד חברה בשם הדר שמעה אותי ואמרה שאני חייב להירשם ל'כוכב נולד'. אמרתי לה 'מי ייקח אותי?'. אחרי כמה ימים מישהי התקשרה ואמרה שהדר רשמה אותי".
בהתחלה סירבת. למה?
"כי הייתי כבר בשירות קבע. אמרתי, זה לזרוק עתיד טוב בשביל תכנית טלוויזיה. וגם אם אתקבל לא יצא מזה יותר מדי. אפילו ההורים שלי אמרו לי שיש אלפי זמרים ורובם לא מצליחים".
אז מה שכנע אותך ללכת?
"אולי לא הייתי מספיק שלם עם הכיוון הצבאי-בטחוני. אם לא הייתי הולך ל'כוכב נולד' סביר להניח שהייתי סמג"ד או מג"ד היום, או באחד ממשרדי ראש הממשלה. הרבה חברים שלי בעולם הזה. אולי זה גם מה שמשקף לי את המציאות. בגלל זה אני לא סלבריטי עדיין".
אתה זוכר את האודישן?
"כן. הגעתי מחברון בשבע וחצי בבוקר, הייתי מאוד עייף. אבל זה היה דווקא מהרגעים היותר קלילים. אחרי שהתכניות מתחילות, ואתה קולט שמיליון איש צופים בך, האסימון מתחיל ליפול. 'הזמר במסכה' זה קונספט שהיו צריכים להמציא הרבה לפני. יותר קל ככה".
מה היה קשה? שמזהים אותך ברחוב?
"כאמן, ההבנה שמישהו מקשיב לך לפעמים גורמת לך לצאת מגדרך ולפעמים הופכת אותך למופנם. כשהתחלתי, רוב המאבק שלי היה לצאת מהקליפה ולשחק אותה זמר".
היו רגעים של חרטה? מחשבות שאתה לא צריך להיות שם?
"כן, לגמרי. גם אחרי התכנית. יש איזה מפיק מוזיקלי די מוכר שנפגשתי איתו פעם, והוא אמר לי: 'אתה זמר טוב, אבל אתה לא צריך לכתוב שירים. זה פשוט לא ילך'. אחרי שעתיים אמרתי פאק איט, זה מה שאני רוצה לעשות, גם אם אני אעשה את זה חרא".
אחרי האלבום השלישי חשבת לפרוש.
"כן. אני שואל את עצמי הרבה אם יש היום מקום למוזיקה שאני אוהב. היום זה הרבה יותר על הסטאריות מאשר על המהות. ואני, מה? אני אוהב גיטרה ולשיר".
אבל אתה לא מוכן לעשות את מה שצריך כדי להפוך לסטאר שאתה יכול להיות.
"אני רואה חברים מאוד טובים שלי שהם סטארים עצומים, ואני לא יודע אם זה שווה לתת את עצמך, בטח כשאתה כותב את השירים. זה החלטות שאפילו לא קשורות לקריירה, הן קשורות אליך, בטח לבן אדם שכותב את עצמו. כל כמה שנים אני מנהל עם עצמי את השיחה הזאת".
אתה צופה בריאליטי שירה?
"לא רואה טלוויזיה, רק נטפליקס. אני מכור".
היו הצעות לשפוט בריאליטי?
"כן, וסירבתי. פחות התאים לי לשפוט ולהגיד לבן אדם 'אתה שר יפה, אתה לא שר יפה'".
עידן עמדי של אז היה מצליח ב"הכוכב הבא לאירוויזיון"?
"לא חושב שהייתי הולך. אז היינו קצת דרווישים, באתי עם חולצה גזורה ונעלי הרים. היום זה אחרת, התארחתי שם לא מזמן, אלה זמרים בני 18 שיודעים בדיוק מה להגיד ויודעים שהם יצליחו. אני רוב הזמן חשבתי שזה לא ילך. זה גדול להגיד נסים, אבל היו נסים. אני זוכר את היום שעברתי בגהה, עצרתי ב'ארומה', ופתאום מישהו יוצא ואומר: ה'נה נה ניי שלך הזה..." (מתוך הביצוע של עמדי ל"תני לי יד" בגמר – נ"ש). זה היה שבועיים ברדיו, ושם הבנתי שמהשיר הזה החיים שלי התהפכו. משם התחיל צונאמי של דברים טובים".
נסיך כורדיסטן
הוא גר בהרצליה, נשוי למרים, מנהלת בארגון חברתי, ואב ליעל, שתחגוג בדצמבר שנה. כמו כל אב טרי, הוא מציג את התמונה שלה בגאווה וכבר מפנטז על הילד הבא. "בחיים לא קמתי בחמש בבוקר עם כל כך הרבה מרץ", הוא אומר, "היא מחייכת אליך ואתה נהיה דביל".
האבהות שינתה אותך?
"כן. דיברנו על פסימיות, והיא דווקא עשתה אותי הרבה יותר אופטימי. יש לי סרטון שהיא צוחקת, אני מכור לזה. אני רואה את זה שלוש-ארבע פעמים ביום כשאני עצוב. 'בקרוב ייפתחו השמיים' זה השיר שהיא הכי אוהבת. היא לא מבינה כלום, רק צלילים, אבל זה שיר שהתחלתי מלשיר לה".
מה גילית על עצמך כאבא?
"פעם ראשונה שאני מרגיש תלוי במשהו. שאני דואג. אני לא בן אדם דאגן. היא היתה עכשיו חולה ופתאום יש לי מחשבות מטומטמות בראש, 'הלוואי שיעבור אליי'. גיליתי שאני הרבה יותר חלש מנטלית ממה שחשבתי. אני מוכן לעשות בשבילה הכל".
הוא נולד וגדל בשכונת נחלאות בירושלים. "בזמנו זה נקרא שכונת הכורדים", הוא אומר, "עד גיל 16 הייתי בטוח שכל מדינת ישראל כורדים ויש להם עסק בשוק". לפני שלושה חודשים הוא התראיין לערוץ הטלוויזיה הכורדי Rudaw TV. "זה ערוץ חדשות די גדול בעולם הערבי", הוא מספר, "נהייתי נסיך כורדיסטן".
איך זה קרה?
"בזכות 'פאודה'. עמדי זה בעצם עמדיה, מקום בכורדיסטן. כתבת שראתה 'פאודה' – הרינה מצליח של כורדיסטן – ראתה עמדי, כתבה לי באינסטגרם, ועשינו כתבה".
התראיינת באנגלית, לא בכורדית.
"בכורדית אני יודע רק קללות".
קיבלת תגובות לראיון?
"כן. בכלל, מה שקורה בחצי השנה האחרונה עם העולם הערבי... דברים מקריפים, דברים נחמדים, מעריצים, ממדינות אויב, מעריצות".
הכל בגלל "פאודה" שעלתה לנטפליקס?
"זה התחיל מזה. בעולם הערבי ובהודו זה הגיע למקומות הראשונים. בלבנון ובפקיסטן מקום ראשון. פתאום אתה רואה בתגובות באינסטגרם 'אה, אתה בכלל מוזיקאי', ונכנסים ליוטיוב, שומעים שירים. 'זוכר כמעט הכל' לא כזה הושמע פה אפילו, ופתאום אני מקבל סרטון שזה בדובאי".
איך זה קרה?
"בחורה ממשרד החוץ נסעה שם במונית. הנהג שאל אותה על הסכם השלום, ואיזה זמרים היא אוהבת, והיא השמיעה לו. אחרי כמה ימים בלוגר סעודי שלח לנו סרטון של מישהו בדובאי ששומע את זה באוטו. לוקח לך שנייה להבין, בהתחלה אתה בטוח שמישהו הדביק את זה. זה היה כיף. ומאסה של תגובות".
אילו תגובות?
"מהצד שתומך בפלסטינים אלה תגובות של 'אנחנו שונאים את ישראל'. זה ממש האנטישמיות הישנה, בעיניהם כולנו אותו דרעק. הופתעתי לטובה מהצד של איחוד האמירויות. אני לא יודע אם הציבור פה יודע כמה הם אוהבים אותנו. הם לומדים עברית. ילדים שרים 'ירושלים של זהב', בחור שמנגן את התקווה על חליל. הזוי".
אז אתה חושב על הופעות, שיתופי פעולה?
"לפני כמה שבועות הייתי אמור לטוס לפגישה שם עם אחד הסולטנים, למרות שאף פעם לא היה לי חלום להצליח בחו"ל. אבל יש משהו במוזיקה שמתכתב, שקל להם להתחבר אליו".
מעניין שזה קורה בזכות "פאודה". זו סדרה מציגה את ישראל המיליטריסטית, שנכנסת לשטחים ועושה מה שהיא רוצה. דווקא זה מביא תגובות אוהדות?
"אנחנו חושבים שהעולם הערבי רובו ככולו שונא את ישראל, וגיליתי שזה רחוק משם. יש הודעות מאיראנים שאוהבים את ישראל. הסיפור מורכב ברמה המדינית, אבל ברמה האנושית אני מתכתב עם זמרת מטורקיה וזמר מכורדיסטן וכולם חיים איתנו בשלום ואוהבים אותנו".
לא שואלים מה עשית בצבא?
"שם רואים בי שחקן, לא חייל. ראית מה ג'יימס וודס העלה השבוע בטוויטר? הוא כתב שמה שמדהים ב'פאודה' זה שהשחקנים באמת היו בשירות קרבי. זה מה שמושך אותו לצפות".
בישראל, זו לא "פאודה" שצרבה את עמדי בתודעה כחייל מצטיין אלא "כוכב נולד", החל באודישן שבו ביצע את "כאב של לוחמים" - שהפך מאז להמנון צה"לי ונבחר על ידי חיילים כשיר ה-70 של גלגלצ. מאז הוא זמר של חיילים, סלב של לוחמים. בינואר הוא ציין עשור על הבמות במופע מיוחד לחיילים, עם כרטיסים ואלכוהול במחיר מסובסד. "אני זוכר שהייתי חייל ודודו טסה בא להופיע", הוא מספר, "אין חוויה כזאת. כשאתה חייל, אתה תמיד האחרון שחושבים עליו. אתה צריך לריב על מקום באוטובוס. ברגע שהתפרסמתי אמרתי לעצמי שזו הנדוניה. אני הולך להחזיר לציבור הזה".
השירות הקרבי שצמוד היום לפרופיל המקצועי שלו כמו סיכת לוחם לא היה מובן מאליו. אביו נכה צה"ל, ולכן אחיו לא גויס לקרבי ושירת קרוב לבית. "החלטתי שאני הולך לנסות גיבוש לצנחנים ודובדבן, אבל יחידות מיוחדות בצבא כמעט ולא לוקחות כשיש ת"ש בבית", הוא מסביר, "משקיעים בך כל כך הרבה ולא רוצים שבסוף תצא הביתה כל הזמן".
הייתה התנגדות בבית?
"בטח. אבא שלי היה הכי בעד, אבל אמא שלי ממש התנגדה. אחרי הגיבוש היה ריב גדול בבית, ואמרתי: תבינו, אני הולך לקרבי ולא משנה מה. הלכתי לגיבושים, אני חושב שזחלתי יותר מכל ישראלי אי פעם. וכל גיבוש, מתחילים 400 איש, מסיימים 40, ואז אומרים לך 'לא'. אין שבר יותר גדול מזה. עד שהתגלגלתי לצוות שהייתי בו בהנדסה קרבית היה הרבה סבל. זה לא בא בקלות".
אתה עדיין מילואימניק. איך זה לעשות מילואים בתור עידן עמדי? נותנים לך יחס מיוחד?
"לפעמים כשאני בא למשוך פריסה במטבח אני מקבל איזה נקניק מובחר. במילואים האחרונים עשו לי קובה, הרגשתי ממש פריבילגי".
הכל עובר, עובר מהר
יש לעמדי קטע עם זמן. אלבומו השני נקרא "בזמן האחרון", הרביעי – "חלק מהזמן". באלבום השלישי יש שיר בשם "זמן". הזמן מתקתק גם בשירים אחרים, כמו "מפה לשם", שמדבר על הביטוי הישראלי שמקצר תהליכים ארוכים ומקפל את הזמן. "בפתיח של האלבום אני כותב שבסוף זה הדבר היחיד בעולם שאין לנו עוד ממנו", הוא אומר. "אם לא היינו מבינים שהכל זמני וחולף, לא היינו מרגישים אושר בעוצמות האלה. אני שר על אהבה ועל געגועים, והם משתקפים מתוך הדבר הזה, מזה שהכל זמני וצריך לאחוז בזה עכשיו".
זה מסביר החלטות שקיבלת לאורך הדרך. למשל, לגשת לאודישן ב"כוכב נולד" בלי ניסיון, עם שיר שכתבת ושלושה אקורדים שלימדת את עצמך על גיטרה.
"כן. אני יודע שבסוף הכל עובר, ועובר מהר".
עם האלבום החמישי, בינתיים, עמדי לוקח את הזמן. כמעט שנתיים חלפו מאז הסינגל הראשון, והסינגלים ממשיכים לטפטף בזמן שהוא מחשב טראקים מחדש. "האלבום היה אמור לצאת בחודש שעבר", הוא אומר, "אבל אני מרגיש שאי אפשר להתעלם מהתקופה שאנחנו נמצאים בה ולהוציא עכשיו אלבום שאין בו שירים על הקורונה ועל מה שקורה פה. 'מפה לשם' זה לא שיר שתכננתי להוציא. הוא יצא כי מצאנו את עצמו בשלוש מערכות בחירות. היה לי מוזר להתעלם מזה".
הוא בא מבית ליכודניקי ועדיין מעריץ את מנחם בגין, שבובה בדמותו ניצבת על שולחן ההקלטות שלו ("כשהייתי קטן חשבתי שהוא המשיח. כל שכונת הכורדים היתה פוסטרים שלו, לא ידעתי מי זה, מבחינתי זה היה סבא של כולם"). הוא ימני מוצהר – עוד עניין יוצא דופן בתעשייה שבה אמנים מעדיפים להסתיר את נטייתם הפוליטית – אבל כבר לא מצביע ליכוד. "חלק מהח"כים של הליכוד הם לא ליכודניקים בשום צורה", הוא אומר. בסיבוב הראשון של הבחירות האחרונות הצביע לכולנו, בשניים הבאים ויתר על ההצבעה מתוך כעס על התנהלות המדינה מול משפחות שאול, גולדין ומנגיסטו. "מפה לשם" מסגיר את הייאוש שאחז בו כבר אז, ימים ספורים לפני שהתגלה מקרה הקורונה הראשון בישראל והוביל את עמדי למסלול התנגשות ישיר עם הממשלה. "ב'מפה לשם' אני מדבר עלינו, כחברה", הוא אומר, "איך נדע לחזור אם לא רואים את הדרך? איך מתעקשים על האמת? היה לי חשוב ללכת בדרך הזו. נראה לי שהחבר'ה בדור שלי לא הולכים בנתיב הזה".
"לא הולכים בנתיב הזה" זו הדרך המעודנת שלך להגיד שהם…
"מפחדים להעביר ביקורת, להגיד משהו שהוא יותר מ'בואו נאהב אחד את השני'. אני קצת עייף מהפוליטיקלי קורקט הזה. יש לנו השפעה כאנשים מפורסמים. אני איש מאמין ואני חושב שקיבלנו מתנה שאפשר לעשות איתה דברים. ולא עושים".
אתה כועס על אמנים שלא מתבטאים?
"זה מעבר לזה. לפני שהלכתי לכנסת עשיתי מיפוי של תעשיית התרבות, היא מגלגלת מיליארד שקל בשנה. אם כל האמנים הגדולים במדינת ישראל היו מתאגדים ומפרישים מעשרות, לפחות עד יולי-ספטמבר יכולנו לעזור לעוד הרבה אנשים. אבל אנחנו כל הזמן אומרים 'המדינה תעשה'. בסדר, סבבה, מחכים".
נתקלת בתגובות של "לכו תעבדו בעבודה אמיתית"?
"בטח. אני חושב שהעבודה שלי מאוד אמיתית".
ובסנטימנט הציבורי שתופס את האמנים כמי שמרוויחים המון כסף ולא צריכים עזרה מהמדינה?
"אומר לך יותר מזה: נתנו לנו את זה כמו שמגיע לנו. אי אפשר להגיד שהאמנים הם טלית שכולה תכלת. חלק מהאמנים מתנהגים לאורך שנים בשופוני, ובסדר גמור שקצת יצאו עלינו".
אתה חושב שלאמן יש תפקיד ציבורי?
"לגמרי. כתבתי לשר התרבות בגל הראשון על מגילת אסתר. כשאסתר אומרת למרדכי 'אני מפחדת ללכת לאחשוורוש, הוא יהרוג אותי', הוא אומר לה: 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. אנחנו אמנם לא מלכים, אבל קיבלנו מתנה – אנשים מקשיבים לנו ועוקבים אחרינו באינסטגרם, אלוהים יודע למה. יש לנו את היכולת להגיע ישירות לקהל ולהשפיע".
ולמה הדעה שלך כאמן חשובה יותר משל כל אדם אחר?
"היא לא. פשוט יש לה מגבר".
אנחנו חולים בקטבת
בשנה שעברה עמדי פתח את המגבר וקפץ ראש לתוך הסערה התורנית: מופע ההתרמה נטול הזמרות של הרב אלימלך פירר. עמדי היה מהראשונים שהתייצבו לצד הרב ואף התנדב להופיע במקום אמנים שאיימו לבטל את השתתפותם. "ראוי להעביר על זה ביקורת", הוא אומר, "גם אני לא מסכים עם זה. יש לי זמרות ליווי על הבמה. אבל מפה ועד לבטל את האירוע? הוא יהודי חרדי, זו האמונה שלו. מה לזה ולכל הטוב שהוא עושה בעולם?".
אתה לא חושב שזה דיון ערכי עקרוני על הדרת נשים?
"ממש לא. הוא לא פוסק הלכה, הוא עוסק ברפואה, בעזרה לאנשים. זה הרב עובדיה או הרב קנייבסקי? לקחו בן אדם שכל תכליתו בעולם זה לעשות טוב, ופשוט ריסקו את זה".
בסוף זה אירוע שבו לנשים אסור לשיר. זו המשמעות של דרך החיים שאתה מבקש לכבד.
"יש הלכה כתובה, הוא לא יכול לשנות אותה גם אם הוא היה רוצה. בסוף, הרבה יותר מנשים מול גברים זה היה חרדים מול חילונים, ולכן החלטתי לגונן על הצד הזה. כמעט כל הכתבים שהרימו את נס המחאה היו גברים".
מה רע בזה? אתה לא חושב שגברים צריכים לעזור לנשים שרוצות שינוי?
"אני חושב שהתפקיד שלנו כגברים זה לסתום את הפה ולתת לנשים לנהל את הדיון. עד שהנשים החרדיות לא יתקפו את זה, אנחנו יכולים לעשות כמה בלגן שאנחנו רוצים – זה לא ישנה כלום. זו כזאת התנשאות, לבוא ולהגיד להם: אלה הערכים שקבענו בעולם שלנו, עד שלא תתיישרו אנחנו לא באים לאירועים שלכם".
אבל האירוע של פירר היה מועדון סגור של גברים שמקבלים את ההחלטות. איך אתה מצפה שנשים יפרצו את המעגל אם אף גבר לא יפתח אותו?
"זה היה הרבה יותר משנאת המן מאשר מאהבת מרדכי. לא ראיתי אף גוף תקשורת משתולל מזה שבחברה ציבורית משלמים פי 9 יותר לגבר מאשר לאישה. למה? כי פה זה פשוט: יש לך רב חרדי שמשקף את כל מה שרע בעולם. זה לקחת חבית נפץ שיושבת פה הרבה זמן ולהוסיף אליה את metoo, וזה רק העמיק את הקרע בין חרדים וחילונים. היה את האמנים שיצאו צדיקי הדור כי הם לא היו מוכנים להופיע, והיה את השוביניסטים, הטיפשים ואוהבי החרדים, שאחד מהם יושב מולך. אף אחד לא דיבר על הדיון האמיתי".
בעיני עמדי, פרשת פירר היא עוד דוגמה למחלה שתקפה את ישראל הרבה לפני הקורונה: "אנחנו חולים בקטבת כבר הרבה שנים, בשיח של קצוות. שנאת חינם לא התחילה אתמול. הקורונה רק שמה לנו את זה בפרצוף. היה למשל את החיבוק של דויד גרוסמן ומרים פרץ. אלה שני הורים שכולים, שניהם ישראלים, חיים במרחק שעה נסיעה אחד מהשני, וזה הפך את המדינה. ברגע שדבר כזה הופך להיות סמל של תקווה, אתה מבין שזה בור מטורף, ובתהום הזו אנחנו חיים. לא ברור לי איך אפשר לשכנע ילדים ובני נוער שהצד השני לא הולך לאכול אותך. אני מתוסכל מזה".
אתה מפנה אצבע מאשימה למישהו?
"בראש ובראשונה – באמת אני אומר, לא כסיסמה – לעצמנו. יותר מדי שנים היינו בטוחים שהכל מנוהל. היינו בטוחים שברגע שיגיע שבר, ילכו לעבוד בכנסת ויתנו לנו פתרון. זה לא קורה".
מצד אחד אתה נשמע ביקורתי וכועס, מצד שני – נואש ומתוסכל.
"אני חושב שיש כאן שבר מהעמוקים שהיו בחברה הישראלית. מי שלא מרגיש את זה, לא חי פה בעיניי".
יש לי תחושה לא נוחה, וזה מדהים
כפי שאפשר להבין, את ההכרה הפאן-ערבית המפתיעה כמוזיקאי חייב עמדי דווקא לקריירה המקבילה והקצרה שלו כשחקן. הוא הצטרף ל"פאודה" בעונתה השנייה, לאחר פגישה אקראית עם ליאור רז שהזמין אותו לאודישן. משחק לא היה בראש שלו, הוא מודה, "אבל פעם גם להופיע לא היה. אני כל הזמן אומר שהקריירה שלי היא צירופי מקרים".
איך התכוננת לאודישן?
"ידעתי שהולכים לבוא הרבה שחקנים, אז למדתי את הטקסט בערבית. רציתי להיות שונה במשהו, ואני חושב שזה עזר לי לקבל את התפקיד".
כמי שלא למד משחק, הרקע הצבאי עזר לך להרגיש יותר בנוח?
"היה לי קל יותר לבלוט ולהראות 'אוקיי, את זה אני יודע'. לימדו אותי רק לשחק. יעקב זדה-דניאל (שמשחק את אלי בסדרה, נ"ש) עזר לי הרבה".
איך היו הצילומים?
"זה חצי חיים. מארבע בבוקר עד שש בערב. אין לך זמן לשום דבר אחר. בא בבוקר, מצלם, אוכל, ישן".
טוב, אתה לא מתחרט. לא ביקשת שיהרגו את הדמות שלך, נכון?
"בכלל לא. יש משהו יפה בזה שהורגים את הדמות שלך, אבל תן לי עוד עונה".
יאללה, תן משהו מהעונה הבאה.
"עזוב, נו. זה לא הולך להצטלם רק בארץ, עונה מאוד מורכבת. ליאור רז ואבי יששכרוף יוצרים בתחום אחר ממני, אבל הם לימדו אותי המון על יצירה. הם לא מפחדים לנסות, זה מה שאני אוהב אצלם. זה או להיכשל או להצליח בצורה יוצאת דופן".
איך התכוננת לתפקיד?
"התאמנתי בצורה פסיכית, במיוחד לעונה השלישית, כי הדמות שלי די מתחרפנת. הגעתי לרמות של התמכרות, אשתי אמרה לי שהבאתי את הדמות הביתה. אחרי זה גיליתי שזה הורמונים: ברגע שאתה יורד כל כך הרבה באחוזי השומן, הרמות של הקורטיזול והגרלין במוח מרקיעות שחקים ואתה נכנס למצב הישרדותי. אתה עצבני, אתה רעב כל הזמן. הרגשתי את זה גם בצילומים, אבל זה היה טוב לתפקיד".
ואיך אשתך קיבלה את הסצנות עם רונה-לי שמעון?
"זה לא דבר כיפי. אבל אם יש משהו שאני רוצה לעשות, היא לא תטיל וטו".
עשיתם שיחת הכנה?
"עשו אפילו לי שיחת הכנה. התקשרו להגיד לי 'עמדי, אנחנו מקווים שאתה לא איש דתי'".
אתה קצת כן.
"אני קצת כן. זו אחת הסיבות שהיה לי מאוד מורכב לעשות את זה, עוד לפני אשתי. בסוף אני זמר. אני רוצה להגיד משהו בשירים שלי, ולחלק מהאנשים קשה לעשות את ההפרדה. הייתה סצנה שהייתי צריך לחנוק בחורה. אם אתה לא בן אדם כזה שהולך וחונק אנשים – זה יום מורכב. אתה הולך אחרי זה הביתה וזה לא כיף. אבל אני אוהב לצאת מאזורי נוחות".
התקשית בסצנות המיניות? אתה נראה לי כמו בן אדם שקל מאוד להביך.
"חבל על הזמן. דיברנו על הכל מראש: היא נכנסת, מנשקים פה, מחבקים שם. חייבתי את הבמאי להגיד עד רמת איפה הידיים נמצאות בכל שלב. זה לא רק בסצנות כאלה, בכלל בסצנות שהן לצאת מהמקום הטבעי שלך. כמו שאמרת, אני איש נבוך בטבעי".
איש נבוך שעומד על במות. התרגלת לחיות עם הדיסוננס הזה?
"יש מקומות שאני יודע לשחק שאני נון-שלאנט, ויש מקומות שעדיין לא. תמיד בעשר דקות הראשונות בהופעה אתה מנהל שיחה עם עצמך. אם תראה אותי בהופעה תגיד 'איזה שטויות, לא מאמין לך'. אני מטייל בקהל. אבל זה לקח הרבה שנים. בשנים הראשונות, כשעליתי לבמה זה היה סבל. גם לא הגדרתי את עצמי כפרפורמר. עם הזמן למדתי ליהנות גם מהבמה".
וקריירת המשחק זה חלטורה או משהו שאתה רוצה לפתח?
"לא יודע. השבוע דיברתי עם עצמי על זה. כרגע מה שמגיע ומעניין אותי - אני הולך. בכלל, לעשות אודישנים זה ממש טוב, גם למי שלא רוצה להיות שחקן. יש תחושה לא נוחה, וזה מדהים".
אתה באמת אוהב להוציא את עצמך מאזורי נוחות.
"כן. אני כבר שנה וחצי מתקלח במים קרים כל בוקר. התמכרתי לזה. כל היום טוב לנו, אז שיהיה קצת קושי. זהו, אתה יודע עליי יותר מאשתי עכשיו".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: גיל שוען | ע' סטיילינג: לי גורן