גם החודש עידן עמדי עשה מילואים. שירות של 40 יום בשנה הוא עסק מסובך, בטח בשביל מפקד בהנדסה קרבית שיוכל למצוא את עצמו מנווט בצאלים בדיוק כשצריך לקדם אלבום חדש והופעה חגיגית – אבל כשהוא על מדים, לעמדי אין סוכן או יחצ"ן, רק רמטכ"ל. לא שעמדי תמיד מסכים עם הבוס. בימים הטעונים אחרי פסק הדין במשפט אלאור אזריה יש לו ביקורת על תפקודו של גדי איזנקוט בפרשה ועל האווירה הכללית במדינה. "הרמטכ"ל הוא איש עם הרבה זכויות, אבל יש בעיניי בעייתיות בדברים שהוא אמר בפרשה הזו", אומר עמדי, "להגיד שאלאור הוא לא הילד של כולנו, זו הטעות הכי גדולה. כל דבר שמפלג הוא לא רלוונטי, יש חוק ועובדות ובית משפט והוא צריך לנהל את העבודה שלו".
מנגד, קריאות כמו "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הובילו לעצרת תמיכה ברמטכ"ל. הבנת את הצורך בזה?
"אני מכיר את זיו שילון, שארגן את העצרת, אפילו חגגתי איתו במסיבת שחרור שלו בבית החולים אחרי הפציעה. אני מאוד מסכים עם מה שזיו עושה ואומר. אני תמיד אומר, גם בתור אוהד בית"ר, שקריאות כאלה מהסוג של 'מוות לערבים' הן לא מקובלות. אבל כשאני מסתכל על ההתנהלות של פוליטיקאים סביב המשפט הזה, זה היה מאוד בעייתי. מצד אחד, יש בעיה בראש ממשלה שישר מכריז שהוא בעד חנינה, ומצד שני, יש גם בעיה עם מי שמתנערים מאלאור. היה צריך לתת לבית המשפט לעשות את עבודתו, בלי לנסות להשפיע עליו. הרי אנחנו יודעים שבית משפט זה לא מחשב שמכניסים לו נתונים ויוצא גזר דין. הוא מושפע מכל דבר: הפגנה, וסטטוס, ופוליטיקאי שאומר את דעתו".
מה אתה חושב על פסק הדין?
"אני לא חושב שאלאור הוא גיבור. להגיד שהוא גיבור זה מאוד בעייתי וזה אומר על גיבורים אחרים דברים בעייתיים. אבל הוא כן הילד של כולנו, כי אנחנו שלחנו אותו לשם, החלטנו שהוא ראוי להיות מגויס, להיות לוחם קרבי מצטיין. לא הגיוני שבמשך שנה שהוא משרת הוא הילד המצטיין של כולנו, וברגע שהוא עשה טעות – מתנערים ממנו ומפשפשים בפייסבוק שלו, למי הוא עשה לייק. יש כאן גם הרבה עניין של פריפריה מול אליטה. אם הוא היה מיחידה אחרת או ממעמד סוציואקונומי אחר, היו מתייחסים אליו אחרת".
אתה יכול לדמיין את עצמך בסיטואציה דומה לזו שבה אזריה ירה במחבל מנוטרל ששכב על הרצפה עם פציעה קשה?
"תראי, אני שירתי הרבה בשטחים, עשינו אינספור מעצרים ואין שום סיכוי שזה היה קורה אצלי. שום סיכוי. התפיסה הזו, שאומרת שאלה הנורמות, היא הבעייתית. ולכן זה שהוא ילך לכלא זו הטעות הכי גדולה, כי מישהו הגדיר את הנורמות האלה ואותם צריך לתפוס. מישהו צריך להסביר לנו, למה כשאלאור דורך את הנשק ליד כמה אנשים, אף אחד לא אמר לו כלום. אבל זה לא אומר להתנער ממנו, התנערות היא פחדנית ומתחסדת. אלאור עשה טעות, אין ספק, אבל אם הוא ישב בכלא זה יהיה לסגור את העיניים".
אנחנו כמו דובי פנדה
בתעשיית בידור שמקדשת את כל מה שהפוך מצבא – אולי חוץ מאשר צפיות בינג' בתאג"ד – עמדי בולט בהיצמדות שלו לתחבושת האישית ולשמיכת הסקביאס. הציניקנים יגידו שהוא לא מוותר על כרטיס הביקור שבעזרתו נכנס לתודעה הציבורית מלכתחילה, כשהגיע לאודישן של "כוכב נולד" עם חולצת סוף מסלול והשיר פרי עטו, "כאב של לוחמים" (את העונה הזאת סיים לבסוף במקום השני). אבל שבע שנים וארבעה אלבומים אחרי, נראה שעמדי הוא הדבר האמיתי. אפשר אפילו למצוא עדות לכך בספרים של רואה החשבון שלו, בהפסדים שספג בעקבות ביטול הופעה, אחרי שגויס לצוק איתן.
"הייתה הופעה גדולה באמפי שוני, ולבטל כזה דבר זה הפסדים כספיים, אבל אני לא מתחבר לראייה הכלכלית הקרה הזו", הוא משחזר, "אני יכול לצאת מהמילואים אם אני רוצה, אבל אני לא באמת רוצה. אני חושב שזה נחוץ ולא מפחד להגדיר את עצמי כציוני, לא מפחד מההגדרה. לצערי מילואימניקים קרביים זה עם שהולך ונכחד, אנחנו כמו דובי פנדה, אנחנו 0.8 אחוז מהאוכלוסייה. יועז הנדל כתב בידיעות אחרונות השבוע שהפכנו להיות הפראיירים – הוא כתב מקסים אבל אני מתנגד לתפיסה הזאת, זה לא מקום נכון לבוא ממנו למילואים, צריך להבין שאין מה לעשות, מישהו צריך לעשות את זה".
אני די בטוחה שאתה הסלב היחיד בבסיס.
"כן, ויש לפעמים עניינים".
איזה?
"ברוך השם אני בצוות עם חבר'ה מוצלחים, בעלי חברות ומהנדסים, אנשים שהצליחו בחיים, אז הגבולות בינינו מיטשטשים, אבל זה מביך לפעמים להסתובב בצאלים וכל הבסיס רוצה להצטלם איתך. או כשאתה נכנס למקלחת בשתיים בלילה, כדי שלא יתפרץ מישהו ויצלם אותך כשאתה מתקלח, או לאכול בחדר אוכל עם מיליון זוגות עיניים עליך".
הציעו לי להיות שופט בריאליטי ולא לקחתי
אנחנו יושבים באולפן ההקלטות של פטריק סבג בתל אביב, מקום שהפך לבית השני של עמדי סביב הוצאת אלבומו הרביעי "חלק מהזמן". שיר הנושא, שכבר השתלט על הפלייליסטים, נכתב במקור עבור ריטה, לאחר שהתקשרה לבקש ממנו שיר "בוכה, אבל לא מתייסר – כמו שאתה יודע". ריטה אהבה את התוצאה, אבל עמדי אהב אפילו יותר והחליט לאמץ את השיר עבור עצמו, כשהוא בקושי שם לב שהוא שר בלשון נקבה. "אני כנראה מאוד בטוח בגבריות שלי", הוא צוחק, וקשה להתווכח.
ב-16 לפברואר יעלה עמדי על במת ההאנגר 11, ויארח את מירי מסיקה, יובל דיין וחנן בן ארי, למופע השקה שכל כרטיסיו כבר נמכרו. מי שמותג בתחילת הקריירה כחביב-הבנות לרגע, התבגר, הרצין ועם הזמן גם מתחיל לקצור את הפירות, כשהוא נמנע מהסחות דעת מסחריות כמו מופעי חנוכה או תכניות ריאליטי. במקרה שלו זה כנראה קשה אפילו יותר מהממוצע, שכן כמה מחבריו הטובים חורכים את המסך: בעונה שעברה היה זה שי חי שהופיע ב"אח הגדול" ("האמת שאנחנו כבר לא ממש בקשר היום אבל התאמנתי אלו בקראטה שנתיים", הוא אומר), והשנה זו דיאנה גולבי, מי שניצחה אותו בגמר "כוכב נולד", שמנסה בימים אלה את מזלה שוב, ב"כוכב הבא לאירוויזיון". "דיאנה ואני חברים טובים, היא התייעצה איתי לפני שהיא החליטה להתחרות שוב בתכנית, ואני התנגדתי", הוא מגלה, "אני חושב שהיא מדהימה ותצליח בכל מה שהיא עושה, אבל היא לא צריכה את זה, יש לה את הקוואן, כמו שאומרים בסרט ג'רי מגווייר, את הדבר המיוחד שהוא רק שלה. בסוף היא לא קיבלה את העצה שלי, וזה בסדר גמור".
הציעו לך להיות שופט באחת מהן?
"כן, ופסלתי. טלוויזיה יכולה לעשות לי טוב במובן הפרסומי ולהביא לי עוקבים באינסטגרם, אבל גם לקחת לי זמן ליצירה. אין לי זמן לזה".
יש לי בת זוג פמיניסטית שנותנת לי בראש
אבל גם בלי מעמד רשמי, עמדי מצא עצמו לאחרונה על כס שיפוט, כשכתב בקיץ סטטוס ויראלי שביקר את הפרובוקטיביות של עדי ביטי בת ה-15 – גם היא, כמוהו, בוגרת ריאליטי, "בית הספר למוזיקה" – בקליפ שהוציאה. "הדבר העצוב הוא שהיא לא מבינה את הנזק", כתב, "...את הדאונים, התקפי הקנאה והדיכאונות ביטי כנראה תחווה לבד. בסופו של יום מתחת לאיפור, לכוריאוגרפיה מאמריקה, ולמיליוני הצפיות ביוטיוב, יש ילדה, ביישנית עדיין שמנסה להוכיח לעולם שהיא כבר גדולה".
ביטי ענתה לו בטקסט מופתע ונעלב ("איש לא זרק אותי בכוח בגיל שלוש לבמה ואמר לי להופיע"), ועמדי מבקש לנצל את ההזדמנות כדי לעשות סדר: "פתאום אני קורא בעיתונים 'עידן עמדי נגד עדי ביטי', וזה ממש לא ככה. אני מכיר את עדי וגם הופעתי איתה, בסטטוס שכתבתי לא תקפתי את המוזיקה שלה, אין לי בעיה עם השיר שלה. זה לא העניין. אני פשוט מרגיש שאת עדי הכניסו למגרש משחקים שהיא לא יודעת להתמודד בו, כולל כל מה שזה יכול להביא בעתיד. מי ישלם את הדין בסופו של יום, אני לא יודע".
למה הרגשת צורך להתערב?
"היה רגע מסוים שראיתי לנגד עיניי כשכתבתי את הסטטוס: פעם הופעתי עם כמה ילדים זמרים מול ועד עובדים, ואחרי ההופעה מישהו העיר לאחד הילדים על המשקל שלו. השברון לב של הילד הזה – אני זוכר אותו עד היום. עוד שנייה אני בוכה לך פה. כל הדרך חזרה הביתה חיבקתי אותו. ההורים לא מבינים לאן הם זורקים את הילדים האלה. אני לא יודע מה יקרה עם עדי ביטי ברגע שהיא תהיה פחות מפורסמת. אז אני לא אתנצל על הדעות שלי, גם אם ארגוני זכויות נשים אמרו שהיה שם שוביניזם – משהו שלגמרי הדהים אותי".
כי עלית על מוקש. כשגבר נכנס לתחום של מה מותר לבנות ללבוש ומה לא, זה צורם.
"איך זה מוקש, עד כמה אפשר לעצום את העיניים? למישהו יש ספק שהילדים האלה לא יכולים להתמודד? אני בן 30 עוד רגע ולא תמיד יודע להתמודד. ואני עוד עברתי כמה דברים בחיים. כתבתי על ילדה, לא על אישה. יש לי בת זוג מאוד פמיניסטית, תאמיני לי שאני מקבל ממנה הרבה בראש. לפעמים כשאני מרגיש את הגבר המפרנס בתוכי, הבת זוג שלי מסבירה לי שאין מקומות כאלה אצלנו. היו לנו הרבה ויכוחים בבית על גיוס נשים לשריון, רק עכשיו אני מבין למה זה כל כך חשוב".
לקח לי זמן להבין שבתל אביב כולם מרגישים לא שייכים
את שיעורי המגדר האלה עמדי מקבל בדירה המשותפת שלו ושל חברתו, מרים, בהרצליה. אחרי עשור ביחד, עם הפסקות, הם חולמים על התמסדות, ועל מעבר חזרה לירושלים, שבה שניהם נולדו. "מאוד חשוב לשנינו לגדל ילדים בירושלים", הוא מכריז. "כיף לגור במרכז, אבל זה לא אותו דבר. הייתה תקופה גם שגרתי לבד בדיזנגוף, הרגשתי לא שייך ורק אחרי הרבה זמן הבנתי שכולם מרגישים לא שייכים".
משפחת עמדי היא סוג של מוסד בבירה. בני דודיו של אביו של עידן הם יגאל עמדי, לשעבר סגן ראש העירייה, ואורי עמדי, פעיל חברתי ומי שהדליק בעבר משואה. אבל הסלבריטאות המוניציפלית נעצרת בדלת הכניסה של בית המשפחה הגרעינית. אמו של עמדי מנהלת במשרד הפנים, אביו נכה צה"ל, ועידן מתאר בית חם, כר פורה להתפתחות אישית. לא לחינם נהפך לברנדון וולש של שכונת פסגת זאב. "הייתי ראש מועצת התלמידים", הוא אומר, "ואז הכרתי את מרים. היא הייתה אחת הילדות הכי מוצלחות בשכבה, שנסעה תמיד לכל המשלחות, ואני התעצבנתי ונלחמתי בה. אמרתי שיש עוד ילדים בבית ספר, למה תמיד שולחים אותה? אבל אז התאהבנו בשיעורי מתמטיקה. היא עזרה לי להבין את החומר".
אחרי הגיוס, עידן ומרים נפרדו לארבע שנים, במהלכן גם החליט לקחת את הגיטרה שלו לאודישן של "כוכב נולד", וגילה שהתחביב שלו הופך למקצוע. מכאן, ההצלחה הייתה מטאורית ואף מבלבלת עבור עמדי הרווק, או הרווק לכאורה. "במשך כל התקופה הזאת, מרים ואני לא הפסקנו לדבר ולאף אחת אחרת לא היה סיכוי באמת", הוא אומר, "הרגשתי שחסר לי את המקום הזה של לשמוח ביחד ממה שקורה, מזה שיוצא לי שיר. הגעתי למצב שאם אני יוצא עם מישהי, היא מסתכלת עלי כעל עידן עמדי הזמר, וזה לא אותו דבר כמו שהיה עם מרים. אני מעדיף להתאהב, משהו אינטימי שנוצר מתוך ביטחון. אני מקווה שבכתבה הבאה שאעשה כבר יהיה לי צאצא".
מרים היא בוגרת לימודי פוליטיקה וממשל ועובדת כרכזת בעמותת "מגשימים", להעצמת נוער פריפריאלי. עידן רוצה שהיא תהיה נשיאת המדינה יום אחד, ובבית שלהם, קל לנחש, אקטואליה היא מצרך יסוד. "אני ימני בדעותיי, אני מתחבר לבני בגין ולבוגי, לערכים. וגם לאיזנקוט למרות שאני חולק עליו בפרשת אזריה. אחד הדברים הנוראיים בפוליטיקה שלנו הוא שאין שיח. אני לומד גמרא פעם-פעמיים בשבוע, שם כל העניין הוא להתפלפל עד שיוצא עשן לבן. היום אין את זה, כולם חולים בכתרת".
אז גם אתה מתחזק? זה מאוד פופולרי בקרב מוזיקאים לאחרונה.
"לא, אני שנים בתוך זה. יש לי אח חרדי שחזר בתשובה לפני יותר מעשור, אני חי בבית חילוני אבל גם אני, כמוהו, התחלתי להתעניין ביהדות וזה תופס אצלי יותר ויותר מקום. זה התחיל מספר של הרב לאו שקראתי. לפני כן לא הייתי קשור לתורה ולמצוות, חוץ מקידוש בבית ודברים הכי בסיסיים, אבל התחלתי לחקור את היהדות. יש למסורת וליהדות משקל מאוד חשוב בערכים שלנו, במה ששכחנו כחברה. יש שיר באלבום החדש בשם 'אמריקה' שבו אני שר – 'חיכינו לך שנות אלפיים לאמריקה של זהב'. זה על הרצון שלנו להפוך להיות אמריקאים וכל השפעות הקפיטליזם והמודרניזציה ושחיקת הערכים. יש לי חברים ומשפחה שכבר לא חיים בארץ, זה הכי מובן, אבל אני באמת מאמין שיש ליהודים תפקיד לעשות טוב בעולם, כמו שהרב קוק אמר. זה אולי נשמע לאומני, אבל ככה אני רואה את זה".
מה דעתך על חוק ההסדרה?
"אני חושב שאנחנו צריכים כאן מישהו עם מספיק ביצים שיגיד מה זה השטח הזה, האם זו ריבונות צה"לית? מה זה אומר על הסכמי חכירה וטאבו? מישהו צריך להרים את הכפפה, כמו שצריך להרים אותה גם בנוגע לאזורים כמו קלנדיה ושועפט, שאני כאיש ימין לא חושב שהם צריכים להיות בשליטתנו. אני בא עכשיו משבוע ניווטים, והייתי רוצה שכל מי שמדבר על השטחים, יפתח פעם מפה. רוב האנשים שמדברים על E1 (השטח בין ירושלים למעלה אדומים שסופח) לא היו שם בחיים".
שטח זה דבר אחד, אבל מה עם העם הפלסטיני?
"צריך לדבר גם עליו. אם תסתכלי בהיסטוריה, בעבר 711 אלף איש הוגדרו כפליטים, והיום זה 5.1 מיליון איש, גם דור שלישי ורביעי מוגדרים כפליטים – וזה בעייתי. אם הם פליטים, למה אנחנו לא מוגדרים כפליטים? ומה עם העמים הסלביים מתקופת מלחמת העולם השנייה? אני לא עיוור לסבל של העם הפלסטיני, אבל אי אפשר להאשים רק את ישראל בכך שלא הגענו להסדרת הפליטים. זו בעיה כשהאו"ם עסוק בלהגיד להם כמה הם מסכנים, במקום לעודד אותם לסוג של תקומה".
כלומר מדינה פלסטינית?
"הם צריכים סוג של עצמאות, זה ברור. ואולי יש לנו חלק בזה שהם לא מחונכים לעצמאות. אבל לא נעצום את העיניים ונגיד שרק אנחנו אשמים. אני מכיר את הנושא הזה יותר מרוב האנשים, הסתובבתי בשטחים, הייתי בבתים של מחבלים וגם של חפים מפשע, אני יודע על מה אני מדבר".
אני לומד לאט לאט להגיד 'עמדי, עשית טוב'
עמדי מודע היטב לפער בין הדימוי של הביטחוניסט הסחי והמחוספס, לבין זה של האמן הרגיש, הפגיע, שאוהב לצלול לתוך עצמו ולרגשותיו ולחזור משם עם שירים ותובנות. יותר מזה: נראה שהוא נבנה מהפער הזה, שהוא נהנה ממנו ומכל מה שהוא מסמל. "לפעמים בשיחות עם החבר'ה מהצבא, הם מסתכלים עלי בתור הנאיבי. אצל גברים האונה השמאלית של המוח (שאחראית על התפקודים הריאליים) מפותחת יותר, ולפעמים רגש נתפס כמשהו לא סקסי. אבל רגש אצל גברים יכול להתבטא בכל מיני דרכים. יש לי חבר שאת צריכה לשמוע איך הוא מדבר על המשק שלו, על האבוקדו והפלפל שהוא מגדל, יש שם המון רגש".
הוא נשמע נפלא, החבר הזה.
"הוא פנוי, אני אכיר לך אותו", צוחק עמדי, "אני מכיר הרבה אנשים שמסתירים את הרגש. הרי כולם קמים כל בוקר ושוטפים פנים ואז שמים מסיכה, הולכים לעבודה ומחייכים. לדודו טסה יש שורה מדהימה: 'כל היום ניסיתי לרמוז בעיניים עצובות/ אני לא מרגיש טוב'. אנחנו לובשים על עצמנו פרצוף עצוב או מחויך כי רוצים שישימו לב אלינו. למוזיקאים זה קצת יותר קל. יש לנו חיישנים לכל טיפת עצב, וגם שמחה. כל טיפת רגש שאתה מצליח לזהות, נדבקת אלינו".
מתי אתה מרגיש קושי?
"הרבה שנים היה לי קושי לקבל את מה שקורה לי, הרגשתי שאולי זה קרה לי במזל, בפוקס. הייתי אומר לקהל 'וואו, תודה שבאתם', כאילו זה מפתיע אותי, והמנהלים שלי התעצבנו עלי. צריך ללמוד לתת אמון באהבה בווליום חזק. אני עוד לומד את זה, אני איש צעיר אז יש לי זמן. אני לומד, לאט לאט, להגיד 'עמדי, עשית טוב'".
אולי זה הפחד שההצלחה תיגמר?
"אני מאמין שתמיד אתפרנס ממוזיקה. יש לי תכנית חומש לאן ואיפה אני רוצה להגיע, גם אם זה יהיה דרך הפקה או עבודה מאחורי הקלעים. במקביל אני רוצה לכתוב תסריט לטלוויזיה והתחלתי לעבוד על ספר. יש לי כל מיני רעיונות".
ספר? מאיפה זה בא?
"אני כותב סיפורים קצרים כבר שלוש שנים, קיבלתי השראה בסדנה שלקחתי לכתיבה של שירים ופרוזה, והתחילו לצאת ממני סיפורים קומיים-טראגיים. חלק מזה כבר ערוך. ההשראה הכי גדולה שלי היא אתגר קרת והספר שלו 'אניהו'. אתגר הרבה יותר שנון ואינטליגנטי ממני, אבל אני מושפע ממנו. פעם הייתי בהרצאה שלו, אבל לא דיברנו. התביישתי לגשת אליו".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: יולי סרגדה | איפור ושיער: שני ינאי | ע. צלם: עוזי אברהם | בגדים: מעיל ארוך, גולף, ז'קט עור, סריג אפור, ג'ינס: זארה, ג'ינס, סריג: H&M, קפוצ'ון וג'ינס: פול אנד בר, ז'קט: דיזל בלק גולד, נעליים: ALDO, טי שירט: אמריקן ווינטאג', ז'קט צמר: פולגת, חגורה: פולו ראלף לורן, ז'קט ג'ינס: דיזל בלק גולד.
תודה רבה לבר האוטו רוטשילד, אחד העם 54 תל אביב, 077-434-0764
"חלק מהזמן" // מילים ולחן: עידן עמדי // גיטרות ושירה : עידן עמדי // גיטרה חשמלית: רועי צעדי // בס: אבי חזות // תופים: יואב בונצל // קלידים, מוג , סמפלר: פטריק סבג // שירה: רוית בתאשווילי