בשבת שעברה, בחסות השמש שהפציעה לאחר רצף של ימים סגריריים, נערכה מסיבת ריקודים באזור השרון. המארגנים החליטו לקיים אותה רק ארבעה ימים קודם לכן והפרסומים היחידים על אודותיה היו בקבוצות פייסבוק, אבל מאות אנשים הגיעו למקום. כשמגרש החניה הייעודי התמלא, אחת ממפיקות האירוע כיוונה את התנועה לשדה סמוך. בשעות אחר הצהריים התמלא גם הוא עד לקו האופק.
בין המבלים באירוע הייתה תובל (שם בדוי), בת 50, תושבת אזור המרכז. זאת הייתה מסיבת הטבע הראשונה שלה. "זה כנראה לא היה בדיוק מה שמדמיינים כשחושבים על מסיבת טבע, המקום המדובר נמצא ממש מטרים מכביש די מרכזי, אבל זאת כן הייתה הפעם הראשונה שרקדתי תחת כיפת השמיים", מספרת תובל. "זה משהו שבזמן האחרון הרגשתי ממש צורך לחוות, אז זינקתי על ההזדמנות. כשהגעתי הייתי בהלם מכמות האנשים, ובשביל 'החוויה המלאה' לקחתי גם קצת LSD. רקדתי, עפתי, ואז היה רגע שהצצתי הצדה אל השיחים מסביב. היה לי נדמה שיש שם איזו תנועה, ואני זוכרת שממש קפאתי. אחרי אולי שתי שניות יצאה משם נערה עם צרור חמציצים ביד, היה ברור שהיא בסך הכל הלכה לקטוף אותם וחזרה, אבל לי לקח זמן להסדיר את הנשימה".
כי מה?
"כי הרגע הזה שאת רוקדת ומשהו זז לך בזווית העין גרם לי לחשוב שבטח ככה זה התחיל אצל חלק מהמבלים בפסטיבל נובה. את בתוך המוזיקה, את במקום הכי טוב שלך, ואז משהו מוזר מושך את תשומת הלב שלך – ואחרי רגע החיים שלך מתהפכים, או חלילה נגמרים".
מה המחשבה הזאת עשתה לך?
"בהתחלה לא יכולתי להמשיך לרקוד מרוב הכובד שזה שם עליי, מה גם ש-LSD הופך מחשבות ודמיונות כאלה להרבה יותר מוחשיים. אבל כמה דקות אחר כך כבר רקדתי בטירוף. כל התודעה שלי אמרה שזה לא רק בשביל ההנאה של הרגע, אלא גם לזכרם".
שחר סירוהא, מילואימניק: "יצאתי למסיבה בסוף השבוע הראשון שלי בבית אחרי חודשיים במילואים. מבחינתי, להיתקע בבית ולחשוב כל יום על עוד 'הותר לפרסום' זה לא טוב לנפש"
החל בדחף לרקוד, עבור בכמות המפתיעה של המבלים וכלה במחשבות הבלתי נמנעות על מה שקרה ב-7 באוקטובר, החוויה של תובל היא חלק מגל ששוטף את המדינה. ארבעה חודשים וחצי לאחר הטראומה במסיבת הטבע, ישראל חוזרת לרקוד. רבים הניחו שהטבח במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים, המלחמה והלך הרוח הציבורי השפוף יחסלו את סצנת הריקודים או לפחות יפגעו בה קשות, אלא שלאחר ההלם הראשוני קורה הדבר ההפוך: בחודשים האחרונים מורגשת בחיי הלילה פריחה שמזמן לא נראתה כמוה. מקומות הבילוי מלאים, מועדונים חדשים נפתחים ואל הרחבות נוהרים בהמוניהם הבליינים, ובהם מילואימניקים שלפני רגע לחמו בעזה, וגם שורדי אותה מסיבה.
את מה שקורה אפשר לראות בלי לצאת מהבית; הרשתות החברתיות מוצפות בהזמנות למסיבות, ואלו מתחלפות עד מהרה בהודעות "סולד אאוט". והשיא עוד לפנינו: הוא צפוי להגיע בפורים, שתמיד היה *ה*חג של חיי הלילה. "פורים השנה יהיה הרבה יותר חזק מאשר בשנה שעברה, וזה למרות שב-2023 היו כאן הרבה די-ג'ייז בין-לאומיים", אומר עידן מן, סמנכ"ל פלטפורמת גו אאוט, שמוכרת בין השאר כרטיסים למסיבות ולפסטיבלים. "בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, אני רואה עלייה של בערך 200% במכירות".
יש משהו באופי הקנייה שהשתנה?
"אנשים קונים כרטיסים יותר מוקדם. לקראת האירועים הגדולים יש תחושה של FOMO, דיבור והייפ מטורפים. באופן כללי, חיי הלילה נמצאים עכשיו במצב הרבה יותר טוב משהיה לפני השבת השחורה ואפילו בהשוואה לקיץ, שהוא בדרך כלל התקופה הכי טובה. זה משהו שלא ראינו הרבה מאוד זמן. פורים היה תמיד הפיק של הפיקים, ונראה שהוא באמת הולך להיות פסיכי. זה מסמן את התחייה של התחום כולו".
מין תחושה של אחדות
שחר סירוהא נהג לצאת למסיבות בכל סוף שבוע, עד שב-7 באוקטובר גויס למילואים בגדוד 7012 שבחטיבת אלכסנדרוני. "לקח 35 יום עד שיצאתי הביתה ויותר מחודשיים עד שהייתי בבית בסוף השבוע, ואז החלטתי שאני חייב לצאת למסיבה", אומר סירוהא. "זה היה חסר לי מאוד, מוזיקה ומסיבות הן ההנאה הכי גדולה בחיים שלי".
היו מחשבות אם זה בסדר לצאת לרקוד כשחיילים נהרגים וחטופים נמקים בעזה?
"לדעתי חשוב לצאת כמה שיותר ולשמור על שגרה. באחת מארוחות הערב במילואים היה לנו דיון על זה במחלקה והושמעו כל מיני דעות, אבל מבחינתי, להיתקע בבית ולחשוב כל יום על עוד 'הותר לפרסום' ועל החטופים – זה לא טוב לנפש של אף אחד".
ואיך היה לך לצאת למסיבה? משהו השתנה ברחבה?
"זו הרגשה של שחרור, של חזרה למשהו שהיה לנו בחיים שלפני 7 באוקטובר. ברחבה היה וייב אחר, מין תחושה של אחדות. כל אחד התעניין בשני, רצה לדעת איך עוברים הימים האלה על האחר. יש איזה רצון בשיח משותף, נהיה חשוב להכיר את מי שרוקד לידך ולא רק להיות עם החברים שהגיעו איתך".
בינואר נפתח המגה-קלאב "הקווסט", שהפך למקום הכי מדובר בתל אביב. "היו לנו חששות לפתוח עכשיו", אמרו מנהליו, "אבל בשטח אנשים יוצאים, לוחצים ודורשים להרגיש מועדון וואו"
באופן מפתיע, ואולי בעצם לא כל כך, כמה מהסנוניות הראשונות שבישרו על בוא האביב היו מסיבות לזכר חללי נובה. בסוף ינואר נערך בחאן גמלייה שבערבה התיכונה פסטיבל "האירוע" לשורדי המסיבה, שהרעיון מאחוריו התבטא בשלמות בשלט עצום ועליו המשפט "לא נפסיק לרקוד"; לפני כשבועיים, במועדון "קולאבו" בתל אביב, רקדו חבריה של שני לוק לזכרה של הצעירה שנרצחה גם היא במסיבה; בסוף דצמבר התקיימה במועדון האומן 17 בתל אביב מסיבה לזכרו של גידי חיאל, ממייסדי ליין המסיבות רדיו ברלין, שנרצח בנובה עם אחותו נועה חיאל וחברו שלו גל.
משה אברג'ל, שותפו של חיאל בהפקת רדיו ברלין ובעצמו שורד נובה, אומר שהחזרה לרחבה לא הייתה קלה לו. "זה קרה כשהזמינו אותי למפגש זיכרון של חבר בשם קשת שנרצח במסיבה. לא ממש ידעתי מה מתוכנן, וכשהגעתי ראיתי שזאת מסיבה. בהתחלה היה לי קשה, אתה מרגיש שזה לא תקין ולא מתאים, וכשזה כבר נעשה מתאים ואפילו כיף, אתה מרגיש מוזר שכיף לך. אבל דווקא מאירוע ההנצחה הזה קיבלתי את ההשראה לחזור לרקוד, ואמרתי לחבר'ה שארגנו אותו כמה זה חשוב. זה נתן לי כוח לא רק לרקוד, אלא גם להרקיד באירועים שלי".
למרות הירצחו של שותפך, גידי.
"גידי לא היה רק שותף אלא גם המנטור שלי בעניינים האלה. היה מאוד קשה להמשיך עם רדיו ברלין בלעדיו, כבר לא חשבנו שזה יקרה, אבל זו הייתה דווקא המשפחה שלו נתנה לנו כוח להמשיך".
גידי חיאל (במרכז), ממייסדי ליין רדיו ברלין, נרצח בנובה. שותפו משה אברג'ל (משמאל), שורד המסיבה: "המון אנשים שנפגעו רק חיכו לחזור לרקוד. זה נותן לך רגע לשכוח, אבל גם לעכל"
איך זה עבורך לרקוד עכשיו?
"זו התרפיה שלי, הכיף והשחרור שלי. אתה מגיע למצב שאתה חי את הרגע, נהנה מהמוזיקה והאנשים, ולא מעניין אותך מה קורה מעבר לזה. וזה לא עניין פרטי שלי: זאת התרפיה של המון אנשים שנפגעו ורק חיכו לחזור לרקוד. אנשים שאיבדו קרובים ומילואימניקים שחוזרים מעזה רק מחכים לצאת ולפרוק. זה נותן לך רגע לשכוח את כל החרא שקורה כאן, ובאיזשהו מקום גם לעכל אותו ולחשוב עליו. זה חשוב ועוזר והקהל צמא לזה, כי אנשים צריכים לנשום. מהבחינה הזאת לא הפתיע אותי שזה חזר כל כך מהר".
גם אתה מרגיש שזה חזר מאוד בגדול?
"אני חושב שבעקבות האסון הנורא הזה שחווינו, המון אנשים נחשפו לסצנה הזו – למוזיקה האלקטרונית, לבילויים בכלל ולטראנס בפרט, וזה גורם לתנופה ענקית. אני רואה הפקות שהתקשו למכור כרטיסים עושות סולד אאוט. אנשים מסתקרנים, הולכים לשמוע ולהרגיש ולראות. יש כאלה שבאים ואומרים, 'היה לי חבר שנרצח בנובה ואני מגיע למסיבות כדי להכיר את האנשים שהיו קרובים אליו'. משהו כזה קרה גם לי: זיו פפה שפירא היה בליין שלי והספקנו גם להתחבר. הוא היה איתי בנובה, וכשהתחילו האזעקות הוא שלח הודעה, 'אני גר בעוטף, מי שצריך מקלט שיבוא'. אבל הוא לא הצליח לצאת מהמסיבה, וכולנו יודעים מה קרה בעוטף. אנשים קרובים אליו שלחו לי הודעה שהם השתחררו ממילואים ורוצים לבוא להפקה שלנו, וממש עכשיו הודיעו שהם חוזרים להפקה הקרובה".
עליתי לנגן בידיים רועדות
לפני הפריחה הנוכחית שלהם, חיי הלילה קמלו לחלוטין. "מיד אחרי 7 באוקטובר הייתה הדממה מוחלטת, כל האירועים בוטלו", מספר עידן מן. "רק בתחילת דצמבר התחלנו לראות חזרה הדרגתית של התחום, ובסילבסטר היה פיק ראשון שבו הבנו שחיי הלילה מתחילים לחזור. האמת, כבר אז הייתה עלייה לעומת השנה הקודמת. צריך להבין שעוד לפני השבת השחורה הייתה תחושה שהתחום כולו דועך בגלל המשבר החוקתי, ההפגנות והמצב הכלכלי. המועדונים והפסטיבלים הגדולים לא הביאו את המספרים שהכרנו פעם".
כמה מהסנוניות הראשונות שבישרו על בוא האביב היו מסיבות לזכר חללי פסטיבל נובה. בערבה נערך פסטיבל לשורדי המסיבה, ובתל אביב רקדו לזכר שני לוק, שנרצחה במסיבה
בחודשים האחרונים, לצד העלייה הניכרת במכירת הכרטיסים לאירועים ולמסיבות, נפתחו מספר מועדונים חדשים ומשמעותיים בתל אביב: "מינוס 1" במרכז העיר, "קאט" בדרומה – וכמובן "הקווסט", המגה-קלאב שנפתח באמצע ינואר בתחנה המרכזית על חורבות "הבלוק" המיתולוגי, ושהפך ברגע למקום הכי מדובר בבירת הבילויים הנצחית. "היו לנו חששות לפתוח עכשיו", אמרו מנהלי המועדון בריאיון ל-mako, "אבל רואים את זה בשטח: אנשים יוצאים, לוחצים ודורשים להרגיש מועדון וואו בארץ. זו המטרה".
לצד הפריחות והפתיחות, חלק ממקומות הבילוי הפופולריים עדיין לא חזרו לפעילות. אחד כזה הוא מועדון Matta בתל אביב. "שבוע לפני האסון עשינו מסיבת סוכות שהייתה סופר-מוצלחת", מספר קובי מעוז, ממנהלי קבוצת OTH שבבעלותה בין השאר ה-Matta ומתחם הבילוי "מלי מלו". "כבר היינו עם תוכניות קדימה וזה תקע את הכל, מה גם שהתחלנו לקלוט מפונים במלונות שלנו (מלונות בראון – ז"צ), וזה הפך את הפתיחה של המקומות לבעייתית מבחינה אתית. אתה לא יכול לבלות ולרקוד מול אנשים שהוציאו אותם מהבתים שלהם, שחלקם נפגעו בטבח או שהקרובים שלהם חטופים".
אז מה עושים?
"את Matta הפכנו למקום פעילויות למפונים, ומקומות אחרים שלנו הפכו לחדרי אוכל למפונים".
בסילבסטר האחרון כן קיימו מעוז ואנשיו אירוע מצומצם לבקשת הקהל. "ראינו שהעיר חוזרת לעצמה, ושהבליינים ממש צמאים ורוצים לצאת. קיבלנו פניות אישיות, אז תכננו מסיבה קטנה".
איך היה?
"זה סוג של התפוצץ מהביקוש".
החודש כבר נפתח מחדש מלי מלו. "אנחנו ממש האחרונים שחזרו לשוק", אומר מעוז. "אני אישית חששתי מהפידבק מהקהל, אבל התבדיתי. הקהל חיבק את זה, הפידבק היה חיובי. הם פשוט חיכו לעוד מקום שאפשר לצאת אליו".
קובי מעוז, שהיה מעורב בהפקת פסטיבלים כמו "לונאר" ו"דיי זירו": "ייקח זמן עד שנראה כאן שוב פסטיבלי ענק, אני לא חושב שנהיה שם גם ביום העצמאות. קשה לקיים אירועים כאלה במלחמה"
מעוז הוא גם אחד הבעלים של קבוצת The Tripping, שהפיקה לאורך השנים פסטיבלים כמו "לונאר" ו"דיי זירו". אם שואלים אותו, אז ייקח קצת זמן עד שנראה כאן שוב פסטיבלי ענק: "אנחנו עוד לא שם, ואני לא חושב שנהיה גם ביום העצמאות. יהיה מאוד קשה לקיים אירועים ענקיים כאלה בזמן מלחמה".
השפעה נוספת של המלחמה היא הקושי להביא ארצה אומנים מחו"ל. גם זה מתחיל להשתנות – בשבועות האחרונים הגיעו ארצה מספר די-ג'ייז בין-לאומיים, ובפורים נראה שמות גדולים יותר – אבל זה ההיבט העיקרי שבו עדיין לא נרשמת התאוששות מלאה. "כל די-ג'יי מחו"ל שמגיע לארץ בתקופה הזאת זו אמירה", אומר מן. "הרי מי שמגיע למרות המלחמה בעצם אומר 'אנחנו תומכים בכם', וזה כמובן מאוד מרגש את הקהל הישראלי". אבל בכל הנוגע לשמות הגדולים בתחום, נראה שנצטרך לחכות: "לפני המלחמה תכננו לעשות בפורים אירוע ענק עם חבר'ה מחו"ל, וזה פשוט יצא מהמשוואה", מספר מעוז. "הדי-ג'ייז הגדולים עדיין לא שם, ולא כי הם שונאי ישראל. הם פשוט לא רוצים להיכנס לפוליטיקה הזאת, ואפשר להבין אותם".
המצב הנוכחי משאיר את הבמה לדי-ג'ייז המקומיים, שמצדם לוקחים את המושכות בשתי ידיים. יהודה נרקיס, מפיק אירועים ודי-ג'יי: "השמות הגדולים שהיו אמורים להגיע ביטלו כי הם מפחדים לבוא, אבל יש ישראלים לא פחות טובים. סצנת הדי-ג'ייז כאן רותחת".
מה אתה באופן אישי הרגשת כשחזרת לעמדה?
"תקלטתי במסיבה בערך חודש אחרי השבת ההיא. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר, ואנשים באמת הגיעו עם חששות, לא ממש ידעו איך להתנהג ולשחרר. אבל לאט-לאט כולם חיבקו את כולם והייתה תחושה של ביחד. זה היה מאוד מרגש. אני עליתי לנגן בידיים רועדות, אבל לאט-לאט הרגשתי בנוח. זה מצב שלא הכרנו, אז אתה משתמש בכל הכלים שלך ומנגן ברגישות גדולה. וזה עוזר לאנשים, כי זאת בועה. מקום שבו הם יכולים להשתחרר – בלי חדשות, בלי להתעדכן באקטואליה".
כמה הניתוק הזה אפשרי כשברקע מלחמה?
"זה אפשרי, נקודה. עברנו משהו קיצוני, אבל בסוף החיים תמיד מנצחים".
ההתפוצצות הנוכחית מפתיעה אותך?
"בעיניי זה טבעי מאוד. זה קצת מזכיר את מה שהיה אחרי הקורונה, להבדיל אלפי הבדלות: כשיש ואקום מופיע אחריו רצון למלא אותו. בסוף אנחנו נותנים לאנשים פורקן, הזדמנות לשחרר את הנפש. רחבת הריקודים היא בדיוק המקום הנכון לזה, לאו דווקא בהקשר של חגיגות ושמחה, אלא של לשכוח".
טראומה זה משהו שמרגישים בגוף
לצד סצנת המסיבות צמחו כאן בשנים האחרונות גם רחבות ריקודים מסוג אחר. מדובר בווריאציות שונות של מה שנקרא "ריקוד חופשי", אירועים מצומצמים שבהם אנשים מוזמנים לרקוד נטו – בלי חומרים פסיכדליים, בלי תאורת מועדונים ואפילו בלי דיבורים – במטרה להתחבר לעצמם, לגופם ולאנשים שסביבם. זו גישה כמעט מדיטטיבית, וכנראה אין פלא שישראלים רבים נמשכים דווקא אליה בעת הנוכחית.
אליני פילר, תל אביב: "התמונות של שני לוק וכל האנשים היפים שבאו לרקוד צרובות לי בתודעה, ובגלל זה אני מרגישה צורך לרקוד בעצמי. מה עוד אתה יכול לעשות עם הכאב המטורף הזה?"
בסצנה הזו בולטת Ecstatic Dance, תנועה שנולדה בהוואי בשנת 2000 והגיעה מאז לרוב קצווי תבל – לא כרשת או כמותג של ממש, אלא כרעיון שיש לו כיום נציגויות בעשרות מדינות. את אקסטטיק דאנס ישראל, שמוגדרת "רשת רחבות ריקודים בטוחות", מנהלים רוני מזרחי וברק סרילן. היא פועלת מאז 2015, וכיום מונה עשרה מרכזים ברחבי הארץ – שגם בהם הורגשו קיפאון מוחלט לאחר 7 באוקטובר, ועוצמות חסרות תקדים בחודשים האחרונים. "יש עלייה חד-משמעית במספר המשתתפים", אומר השבוע סרילן, "ומה שאנחנו בעיקר מרגישים הוא עלייה בעקביות. אנשים לא מפספסים אירוע, זה הפך לחלק בלתי נפרד מהם".
מתי הרגשתם שההלם של 7 באוקטובר הופך למשהו אחר?
"אפשר לומר שסוג של ניצלנו את הטראומה, כי בתחילת המלחמה יצאנו בקמפיין תמיכה וגיוס המונים עבור הרוקדים שנפגעו בנובה, והוא הביא לאירועים שלנו הרבה משורדי המסיבה ועורר הדים משמעותיים. מה שמעניין הוא לאן זה הגיע מאז: ממש היום אני הולך לעשות אירוע אקסטטיק ללוחמי אגוז, ובשבוע הבא ללוחמות שהיו בעזה. הדרישה לזה מגיעה מתוך הצבא, שמבין שצריך את זה לריפוי של הטראומה".
מה זה "זה"? מה קורה באקסטטיק דאנס שלא קורה במועדון?
"אנשים מוצאים אצלנו מרחב בטוח, נטול הסחות דעת ושיפוטיות. זה מאפשר לבטא כאב, בניגוד למסיבה שבה כולם רוצים להיות יפים. בהקשר הזה אני חושב שהשינוי הגדול מאז המלחמה הוא שבעבר היו סביב אנשים חומות של ציניות, והם ראו בנו איזה משהו 'רוחניקי' או היפי. עכשיו החומות האלה נשברו ויש במקומן פתיחות גדולה".
יהודה נרקיס (משמאל), די-ג'יי: "מה שקורה מזכיר את מה שהיה אחרי הקורונה, כשיש ואקום מופיע אחריו רצון למלא אותו. בסוף אנחנו נותנים לאנשים פורקן, הזדמנות לשחרר את הנפש"
"התקופה עוררה בי צורך לרקוד איפשהו", מספרת אליני פילר (38), תושבת תל אביב ואחות במקצועה שפוקדת בחודשים האחרונים את מפגשי אקסטטיק דאנס. "הגעתי לאירוע של אקסטטיק, ועף לי המוח. מה שקורה שם, מרגע שנכנסים לתוך החלל ועד ההרפיה שעושים בסוף, זה תהליך רוחני".
את יכולה להסביר למה התהליך הזה מתאים לך כרגע?
"אני יודעת שטראומה זה משהו שמרגישים בגוף. היא לא רק מחשבות או פחדים, אלא גם תחושות. הרבה אנשים, וגם אני, ממש מרגישים את זה בבטן. זה מין כיווץ שמפריע למלא את הריאות, והריקוד הוא בדיוק העיסוי הנחוץ, הדבר הזה שנותן לנשום שוב. יש משהו בתנועה, במוזיקה – וגם במרחב הזה, שבו אף אחד לא שופט אותך – שמשחרר אותנו מהזוועות. אני מרגישה מוצפת מאז 7 באוקטובר, וזה הדבר היחיד שמאפשר לי להמשיך בחיים. זה גם לגמרי מייתר את החומרים הפסיכדליים. אתה רואה את הפתיחות של האנשים באירועים האלה, ומבין שאין בזה שום צורך שם".
אין איזו תחושת אשמה בלרקוד ולהשתחרר ככה דווקא עכשיו?
"אני באמת רואה שהמארגנים של האירועים נוטים לפעמים להתנצל בפרסומים, כי זה כאילו לא בסדר לרקוד עכשיו, אבל אני לא מרגישה ככה. לכולנו קשה להחזיק לאורך זמן את המטען של כל החרא שנפל עלינו, וגם כשאני חושבת על מה שקרה בנובה – תראה, התמונה של שני לוק צרובה לי בתודעה. אני כל הזמן חושבת על האנשים היפים שבאו לרקוד שם ועל מה שקרה להם, ודווקא בגלל זה אני מרגישה צורך לרקוד בעצמי. כי מה עוד אתה יכול לעשות עם הכאב המטורף הזה".