בחודש מרץ האחרון, בגיל 24 וחצי, החליטה טיילור סוויפט שהיא בשלה לעשות צעד גדול, ועברה לניו יורק. טוב, זה לא שהיא עלתה על אוטובוס. סוויפט קנתה לעצמה שתי דירות, מהבמאי פיטר ג'קסון, בבניין יוקרתי בסוהו. היא שילמה מעל 20 מיליון דולר.
המעבר לניו יורק הוא לא סתם צעד. זו הצהרה. לסוויפט יש בית בלוס אנג'לס וגם בית ברוד איילנד, אבל עד היום היא התייחסה דווקא לפנטהאוז הענק שלה בנאשוויל, בירת מוזיקת הקאנטרי, בתור המקום שקוראים לו "בית". זה גם התאים לגלגול הקודם שלה, בתור זמרת קאנטרי-פופ, ששייכת למסורת האמריקאית הוותיקה. עד לפני שנה, סוויפט עדיין התעקשה להיאחז בתואר הזה, כדי להבדיל את עצמה מכוכבי הפופ לנוער האחרים של אמריקה.
עד שהגיע, כצפוי, הרגע שבו הקאנטרי נהיה קטן עליה. כבר לפני חצי שנה הכריזה סוויפט שאלבומה הבא יהיה "אלבום פופ" ובעצם סימנה את התחרות. מעכשיו זה באופן רשמי היא נגד קייטי פרי, ריהאנה, ג'סי ג'יי, אריאנה גראנדה, ג'סטין ביבר, ובעיקר מול מיילי סיירוס, שאמנם לא הייתה ממש זמרת קאנטרי, אבל אבא שלה היה. סיירוס הפכה את עצמה מילדה לאישה מול העיניים המשתאות של העולם - ושל סוויפט - בעזרת כדור הרס ענק. סוויפט, כך מתברר, התמלאה קנאה.
המעבר של סוויפט מנסיכת קאנטרי לאלילת פופ הזכיר לרבים באמריקה את המהלך שעשתה בשעתו דולי פרטון, שהיא, אגב, הסנדקית של סיירוס. בשנת 1978, כשהחליטה שהיא תצא מהגטו של הקאנטרי ותהיה כוכבת פופ. בראיונות שנתנה אז אמרה פרטון "אני לא עוזבת את הקאנטרי, אני לוקחת אותו איתי". ובאמת תוך שנים ספורות היא הביאה את הקאנטרי למיינסטרים, כשהשיא היו הסרט והלהיט "Nine To Five". סוויפט כבר לא צריכה לענות על שאלות מהסוג שענתה אז פרטון. לכולם ברור למה היא עוברת מהפך, והיה ברור שזה ענין של זמן.
ובכל זאת יש כאן דרמה קטנה. בארבעת אלבומיה הראשונים, שהפכו אותה לכוכבת ענק, היא נשענה בעיקר על גיטרות ועל שירי אהבה ואכזבה, שבהם היא חופרת בענייני מערכות יחסים. להוציא פתאום אלבום פופ, שכולו מוקדש למוזיקת אייטיז ומלא בסינטיסייזרים ובמקצבי ניאו-רומנטיקה ישנים, יכול היה להשאיר אותה קרחת מכל הכיוונים.
חוץ מביונסה, שלה יש מעמד משלה הן בגלל יכולות השירה שלה, ובגלל שהיא חלק מזוג מלכותי שמיודד עם הנשיא אובמה, טיילור סוויפט מוכתרת עכשיו כמלכה החדשה של המוזיקה האמריקאית. ובמקרה שלה, זה קודם כל בגלל היכולות האמיתיות שלה. אני מקווה שראיתם את ההופעה שלה בטקס פרסי האם טי וי האחרון עם הסינגל הראשון מתוך האלבום "Shake It Off". הופעה שעליה היא חזרה לאחר מכן בכל מיני מקומות, כולל בעונה החדשה של האקס-פקטור באנגליה, בכיכובו של סימון קאוול.
בהופעה הזאת היא בראה את עצמה מחדש בתור מה שקוראים בעולם "Entertainer". עד היום הייתה סוויפט נערה חמודה עם גיטרה. בגלגול החדש היא רוקדת, מלווה בשורה של עשרים רקדנים, מבצעת מהלכים מסובכים ומצליחה תוך כדי גם לשיר באופן סביר ביותר. אם מישהו היה צריך הוכחה שהגברת הזאת חותרת להיות מס' 1, גם זו הוכחה.
מקום אחד אחרי מיילי
כמו כל הכוכבים מסוגה גם סוויפט הפכה כבר מזמן לתעשייה. יש לה בושם על שמה, ליין בגדים, קמפיינים ומה לא. ברשימת הסלבריטאים הכי משפיעים בעולם של פורבס לשנת 2014, מוקמה סוויפט במקום ה-18. מיילי סיירוס היתה מקום אחד מעליה, ליידי גאגא מקום מתחתיה. במילים אחרות, טיילור סוויפט היא מפעל מאוד מצליח.
אבל מצליחה ככל שתהיה, סוויפט היא לא אחת ששינתה באמת חוקי משחק כלשהם. היא גם לא מתחה אף גבול. היא מוכשרת, אהובה, מצליחה, יתכן שבעתיד יגידו גם שהיא חשובה, אבל הישגיה עד היום - בדיוק כמו הישגיה של קייטי פרי, לדוגמא - אינם מגיעים לליגות של מדונה, שבאמת שינתה את העולם. אגב, מדונה לא הופיעה השנה ברשימת המאה של פורבס. כך נעלמת לה התהילה.
אז מה כן? הדבר שבאמת מבדיל את סוויפט מכל כוכבי הפופ האחרים כרגע הוא המיתוג כנערת פופ אליטיסטית. איך לומר בשפה שכולנו מבינים, היא הכוכבת האשכנזית הגדולה של אמריקה. לא הילדה הטובה, אלא זו המשכילה והמחונכת, שלא שרה על תיקים של לואי ויטון וכן מזכירה את הסופרים שהיא אוהבת לקרוא.
יותר מזה, סוויפט היא היחידה שלא עושה טוורקינג, ולא מתחפשת בקליפים לזונה. היא אומנם מקפידה לחשוף רגליים מושלמות, אבל שומרת על מחשופים סגורים. היא זאת שאימהות יכולות לסמוך עליה. אם כי בהופעות שלה השבוע, למשל אצל ג'ימי קימל, נדמה שגם אצלה הרזון עבר את גבול הטעם הטוב, והיא נראית מעט אנורקטית. נקווה שזה יעבור לה, שתאכל משהו.
סוויפט היא בת עשירים, היא אומנם כשרונית מאוד, אבל כל היתר הגיע על מגש של כסף. בגיל הכי צעיר כבר דאגו לה מכל כיוון, ועזרו לה לפתח את כשרונה. זה לא שהיא מלצרה בדרך וניקתה רצפות. היא עברה לנאשוויל בגיל 14 והוציאה אלבום ראשון בגיל 17. טיילור סוויפט היא מה שקוראים בשיח החדש פריבילגית. ולא רק בגלל השיער הבלונדיני שלה.
למרות כל אלה, היא הצליחה לייצר לעצמה מיתוג מאוד ייחודי בארצות הברית. מבקרי המוזיקה והתרבות הרציניים רואים בה את הכישרון הגדול של דורה, וכשמישהו מעז להגיד שהיא נראית לו משעממת, הוא חוטף.
בינתיים, ובניגוד לרוב כוכבות הפופ מסוגה, שהכי אוהבות לפמפם לילה במועדון נחשב באל.איי. עם שמפניות ב- 5000 דולר ושולחן פרטי, סוויפט שומרת על קוליות ומטפחת את לינה דנהאם כאחת החברות הטובות שלה, השבוע דנהאם אף העלתה כמה תמונות משותפות שלהן באינסטגרם, כדי לפרגן ליציאת האלבום החדש, כך שסוויפט מוערכת גם בחוגי ההיפסטריות.
אמנית למבוגרים בלבד
זה הרגע לדון בענייני הסקס. טיילור סוויפט הייתה בתחילת בדרך האלילה הגדולה של בנות בת מצווש ונערים מחוצ'קנים. המיצוב המחודש שלה כאמנית למבוגרים, בוודאי אמנית פופ, כולל גם את הצורך להפוך למושא התשוקה של גברים. בינתיים סוויפט עושה את זה בהתאם לכללים שבחרה ובאופן לא רע. היא מבליטה ליפסטיק אדום ורגלים ארוכות ומרשימות, אבל היא לא משתגעת בתחום המחשוף. היא לעולם לא נתפסת ללא איפור, מיוזעת או בבגדים מרושלים. עד כדי כך, שנפוצו פארודיות על הפאסון המושלם שלה, שהופך אותה ללא-אנושית.
נדמה לי שהשיטה שמצאה סוויפט היא ניהול רומנים מתוקשרים עם בחורים מפורסמים, שכוללים גם תמונות פפארצי מאוהבות. כך היה עם ג'ייק ג'ילנהול, טיילור לאוטנר והזמרים ג'ק ג'ונאס (מהאחים ג'ונאס), ג'ון מאייר והארי סטיילס מלהקת "וואן דיירקשן". הרומנים האלה גם הופיעו בטקסטים שלה ובכך העצימו את העיסוק ברכילות. סוויפט עשתה כאן משהו כמעט גאוני, ואולי זה הדבר הכי חדשני במהות שלה. היא הפכה את עצמה למושא תשוקה של גברים, בלי לדחוף קדימה את הסחורה - כלומר, בלי נענועי ישבן. לא פלא שפמיניסטיות אמריקאיות הן עפר לרגליה.
תאוריות אפשר להמציא מחדש כל יום, גם מהלכי שיווק. אבל בסוף חייבים אלבום שיצדיק את כל הלירלורים, יצירה שתישא על כתפיה את כל המשא היחצ"ני הזה. בשורה התחתונה "1989" מצדיק את כל ההרמות. כמו הרבה מתקליטי הפופ של ליגת העל, המפיק האחראי לצידה, ומי שכתב שבעה מהשירים, הוא מקס מרטין השבדי. זה תו תקן מחייב, אבל גם בעייתי. מרטין הוא אחד שלא נותן אקסקלוסיביות. רק בשנתיים האחרונות הוא הפיק את קייטי פרי, אריאנה גראנדה, ג'ניפר לופז, ג'סי ג'יי וכמובן את האלבום האחרון של בריטני.
סוויפט היא כנראה זו שידעה מה היא רוצה בתהליך ההפקה. ובעזרת מפיקי פופ בכירים אחרים נוספים ובהם ראיין תדר (וואן ריפבליק), שלבק (לילי אלן, מארון 5) וגרג קורסטין (לנה דל ריי וסיה), היא יצרה אלבום פופ חמוד וסקסי, שמצליח גם להיות עכשווי, גם אייטיז, גם קליל ונחמד, וגם להיות במשקל של מעט יותר מנוצה.
באלבום החדש "1989" אין שיתופי פעולה ואיש לא מתארח לדואט. גם אין בו שירים על תרבות המועדונים ועל תרבות צריכה. המילים לואי ויטון, VIP, ושאר סממנים שזלגו מההיפ הופ לפופ אינם מוזכרים. האלבום הוא כולו שיר אהבה לסאונד של לונדון באייטיז. צריך להגיד עליו תודה לפט שופ בויז.
אבל כשנכנסים לפרטים הקטנים מתברר שסוויפט רחוקה עדיין מלהיות מדונה או ביונסה. בלא מעט שירים היא מושפעת, שלא לומר נשמעת בדיוק כמו זמרות אחרות. מי שיקשיב לשיר "Wildest Dream" עשוי בהחלט להתבלבל ולחשוב שזה שיר חדש של לנה דל ריי. מי שיקשיב ל"Blank Space" לא יוכל להתעלם מהדרך שבה סוויפט מחקה את לילי אלן. רוחה של קייטי פרי, שזה קצת יותר בעייתי, מרחפת על האלבום כולו. הרכילאים טוענים שהשיר "Bad Blood" הוא לא התחשבנות עם בחור, אלא עם פרי עצמה. לא שזה משנה. פרי עצמה הייתה יכולה לשיר אותו ואיש לא היה חש בהבדל.
אבל למה להיות קטנוני. "1989" הוא אלבום חמוד ביותר ויש לו אופי. שני להיטי הדיסקו אייטיז, שמתכתבים עם Fine Young Cannibals ומייקל ג'קסון, "Style" ו"I Wish You Would", יכולים להצליח לפחות כמוהסינגל הראשון. "How You Get A Girl" הוא קלאסיקת פופ בועות סבון מושלמת. וכמובן הסינגל הראשון "Shake It Off" שהוא אחד הלהיטים המוצלחים של השנה הזאת.
כל חלקו הראשון של האלבום הוא פופ אוורירי, כמעט אירוויזיוני, והוא מתקשה לעמוד בנטל ההוכחה. רק לקראת סוף האלבום, בשלישיה הסוגרת "This Love", "I Know Places", ו"Clean", שנכתב ביחד עם היוצרת אימוג'ן היפ, מצליחה סוויפט להיות מעט יותר עמוקה ורצינית, ולייצר שירי פופ אלקטרוני שבאמת יכולים להתחרות באנשים שמהם הושפעה.
אני מניח שסוויפט הייתה מודעת לקו הדק שהיא הולכת עליו. לכן במהדורות הדה לוקס היא חושפת, באופן מאוד אמיץ, שלוש הקלטות של שלושה משירי האלבום, כולל הסינגל הראשון, שבוצעו בטלפון נייד, באופן שבו ביצעה אותם לראשונה, כשרצתה להשמיע אותן למפיקים. מההקלטות האלה ברור, אם למישהו היה ספק, שטיילור סוויפט היא לא בובה של אף אחד, ושולטת מאוד במקצוע שלה.
אולי העיסוק בשאלת ה"לא בובה של אף אחד" הוא דרך מעניינת לסיים את הדיון בסוויפט. הרי היא נראית קצת כמו בובת ברבי. רק שהיא הבובת הברבי ששולטת בחייה ולאיש אין חזקה עליה. בובת ברבי מנומסת, שכנראה לא תגדיל לעולם את החזה. צעד פמיניסטי קטנטן, אך בעל משמעות.