בחיים האישיים שלו תמיר גרינברג אינו אדם מוחצן. קשה לדמיין שהבחור הצנוע והנינוח שמחייך מולי עכשיו במבוכה, לבוש בג'ינס ובטי-שירט לבנה, הוא אותו פרפורמר כריזמטי שעולה על הבמות בג'קט מנצנץ, עליונית שקופה עם חרוזים, מכנסי פרנזים או חליפה מעוטרת ורדים – לוקים השמורים לכוכבי הרוק הכי גדולים. "יש בי שני צדדים", הוא מודה. "כשהייתי ילד, תמיד הייתי עושה הצגות מושקעות, רודה באחותי ומביים אותה. כולם היו בטוחים שאני אלך לתיאטרון, לא חשבתי שאני אעסוק במוזיקה או בשירה".
הוא לא חשב שהוא יעסוק במוזיקה, אבל מאז הזכייה ב"הכוכב הבא 8", גרינברג (28) בהחלט מממש את הטייטל. בתוך זמן קצר הפך לשם בולט במוזיקה הישראלית, לאומן-יוצר מבוקש ולזמר עם נוכחות ייחודית בנוף המקומי – ובכל זאת, הוא עדיין לא אימץ מניירות של כוכב. רגע לפני הריאיון הוא קונה לעצמו כוס קפה במרכז המסחרי, ולא חושב פעמיים על המפגש הצפוי עם הילדים שנוכחים במקום. "לא נראה לי שהם בכלל שמו לב שנכנסתי", הוא מופתע מעצם הרעיון. "מבחינתי זה מדהים שאני הולך ברחוב ואומרים לי שאוהבים את השיר שלי או מבקשים להצטלם. זה נחמד שמכירים אותך, אני מרגיש כמו שכן של כולם. לכל אחד יש ימים שבהם פחות בא לו להיות במרכז תשומת הלב, אבל אני מסתכל על הצד החיובי של זה".
כל הופעה שלו בשנה האחרונה הייתה סולד אאוט, השירים נסקו לראש המצעד והביקורות היללו, וביוני יעלה גרינברג על הבמה החשובה בישראל ויופיע בקיסריה. "זה ציון דרך, ורגשית זה ביג דיל. זה מקום שאם הגעת אליו הוא אומר הרבה", הוא אומר. "אני עובד ממש קשה בשביל להכין את ההופעה הכי טובה. יש הרבה עבודה".
מה זה אומר?
"חשובים לי מאוד התאורה והסאונד, איזה צבעים, לאן הולך פנס שמאל ברגע מסוים. יש מלא פרטים קטנים כאלה. עושים חזרות עם ההרכב והעיבודים עד מאוחר בלילה. יש המון השקעה בדבר הזה, וזה הכיף. זה מעבר לעבודה".
אתה לא מפחד להתבטא גם דרך הבגדים, להעז. אתה יודע מה תלבש להופעה?
"כמובן שלכל הופעה אנחנו עושים לוק אחר. הסטייליסט שלי, איתי בצלאלי, שואל אותי מה אני מדמיין, ואני אומר לו, 'אני מדמיין אור הפעם, קצת סגול, אולי ורוד'. לפעמים אני מצייר שרטוט ושולח לו, הוא עושה את הבריין-סטורמינג שלו, ומביא מעצב ותופר. בוחרים בדים בנחלת בנימין, עושים מדידות, ובסוף אנשים רואים את זה על הבמה".
מהיכן החיבור לאופנה?
"מאמא. אמא שלי מאוד אוהבת אופנה, משם מגיעה גם האהבה שלי לאומנות. אני גם אוהב עיצוב של כלים או רהיטים, זה נותן טעם לחיים".
שנינו היינו צריכים להבין איפה אנחנו עומדים
בהופעה יארח גרינברג את טיפקס, אחרי שבשנתיים האחרונות הספיק להופיע לצד גדולי האומנים בארץ. "יצא לי לארח אנשים שבנו את המדינה הזו מבחינה מוזיקלית, דויד ברוזה, עידן רייכל, אסף אמדורסקי, אמיר דדון, הגבעטרון, שירי והראל ונינט ומרגול ונטע ברזילי. זה כבוד מטורף בשבילי לצלול לתוך המוזיקה שלהם. אני עובר תהליך מטורף עם המוזיקה הישראלית, שאני מכיר לעומק פחות מאשר את המוזיקה שגדלתי עליה".
באמת עבדת עם כולם. עם מי הכי ריגש אותך לנגן?
"הדואט עם צביקה פיק בערב המחווה עבורו היה מטורף בשבילי. הוא האומן שהייתי מקשיב לו כשהייתי ילד, וגם כשהייתי בניו יורק הייתי מסתובב ברחובות ומקשיב לו".
יגידו שאולי הגעת לקיסריה מהר מדי. בכל זאת, אתה כאן פחות משנתיים ושחררת רק ארבעה סינגלים.
"אני חושב שהצלחה היא מעין קו ישר עם שיפוע מאוד נמוך, ואז יש עלייה שלוקחת המון זמן, ואז יש קפיצה, אבל אף אחד לא יודע ולא רואה את מה שהיה לפניה. היו שם דרך מאוד ארוכה, ניסיון של הרבה שנים והרבה טעויות".
על הבמה בקיסריה תלווה אותו בת זוגו כרמל זורע, ששרה כזמרת הליווי שלו מאז הכירו כמתמודדים ב"הכוכב הבא". בתחילת צילומי העונה ששודרה לפני כשנתיים יצאו השניים לכמה דייטים בודדים, אבל לא המשיכו לצאת עקב העומס של התחרות הטלוויזיונית. אחרי שהפך לכוכב הבא והתחיל לעבוד על מופע, חיפש גרינברג זמרת להרכב שלו, ופנה אל זורע. "תמיד כשאני רואה זמר שאני אוהב, אני מסמן אותו", הוא נזכר. "זכרתי את כרמל, אבל הייתה לי התלבטות עם עצמי אם אני רוצה אותה בהרכב, כי ידעתי שיש לי גם עניין אחר איתה שהייתי רוצה. בסוף אמרתי שנלך על זה, והיא הצטרפה. עכשיו אנחנו ביחד כזה".
חששת להיכנס לזוגיות וגם לעבוד יחד?
"אין ספק שיש לזה השפעה מסוימת, אבל אני לא רואה את הצדדים השליליים. זה לא שיש חזרות כל יום, אנחנו בעיקר עובדים ביחד כשיש הופעות".
יש בזה גם משהו מרגש, היא עוברת איתך את התהליך, היא מבינה מה עובר עליך.
"בכל מקרה בת הזוג שלי הייתה צריכה להבין, למשל אם אני צריך לעבוד פתאום. אבל אין ספק שבת זוג שהיא גם במקצוע הזה זה פלוס".
אחרי שנה של זוגיות נפרדתם לחצי שנה, ולפני חודשיים נרשם הקאמבק.
"אני חושב ששנינו היינו צריכים רגע לעצמנו להבין איפה אנחנו עומדים. זה היה חשוב, כי חזרנו די חזקים".
איך היה לעבוד ביחד אחרי שנפרדים?
"זה היה קשה. אבל אני חושב שזה גם שמר על להבה מאוד נמוכה בינינו, הקשר לא נאבד לגמרי. בכל פעם שהייתי רואה אותה זה היה מצית משהו, עד שזה היה צריך לקרות".
מעט מאוד בחיים התעכבתי על באסה
כשהיה בן 15 הקים הרכב בן שמונה נגנים שהופיע בפסטיבלים ברחבי הארץ, ניצח בתחרות במופע רוק עצמאות ואפילו השתתף בפסטיבלי מוזיקה באירופה. כבר אז סקרן גרינברג את התעשייה האמריקאית. "היה בזמנו בלוג שגילה הרבה אומנים גדולים, והמנהל שלו התקשר אליי והציע לנהל אותי. הייתי מאוד צעיר ובישראל, ההורים שלי הגנו עליי ואני הגנתי על עצמי, אז לא עשינו עם זה כלום. אבל נשארתי איתו בקשר, ואז הוא הציע לי עוד הזדמנות, להופיע בטקס Black Entertainment Television, שזה כמו הגראמי. להופיע מול קהל של אנשים שמבינים במוזיקה, כולל ביונסה, היה אישור גדול בשבילי. לאמא שלי ולי כבר היו כרטיסי טיסה, אבל בסוף היו צריכים לבחור ביני לבין דוד של מייקל ג'קסון, והוא זה שנבחר להופיע".
איי, כל כך קרוב.
"עד עכשיו אני מתבאס על זה. אבל זה היה מבחינתי, 'או-קיי, אני לא מוכן, אני צריך לעבוד יותר קשה'. אני תמיד מסתכל קדימה ומנסה להבין איך אני מביא את זה יותר טוב. מעט מאוד בחיים התעכבתי על באסה. הבנתי שאם החיים נותנים לך לימונים, אתה צריך לעשות מהם לימונדה".
הם לא נתנו לך לימונים. הם נתנו לך לימונדה, ופשוט לא נתנו לך ללגום ממנה.
"זו לא הייתה הפעם האחרונה שקרה לי משהו כזה. לכל אורך הדרך שמעתי המון 'לא'. כשהשתחררתי מהצבא הופעתי בתל אביב, והגיעו הרבה אנשי תעשייה מחו"ל. נהיה סביבי באזז ובחור בשם סימור סטיין, האיש שגילה את מדונה, רצה להחתים אותי והטיס אותי לארה"ב. הייתי חודש בלוס אנג'לס ובניו יורק, שמו אותי במלון מטורף, נהיה בלגן, התערבבתי והכרתי כל מיני אנשים, את המנהל של קניה, את ההוא, הכל נהיה משוגע. היו לי עוד כל מיני הצעות, הייתי במקום מדהים שכולם רוצים אותי ורק אני זה שצריך להחליט".
ומה החלטת?
"בחרתי ללכת עם המנהל שניהל בזמנו את אנדרסון פאאק ועוד אומנים ממש מגניבים, ואז מה שקרה הוא שבגלל שלקח לי חצי שנה לקבל ויזה, הנשיא של חברת התקליטים התחלף, ונפלתי בין הכיסאות".
כאילו בכל פעם תפסת את החבל – והוא ברח לך מהידיים.
"ממש. הרבה פעמים הייתי ממש קרוב לדברים ממש גדולים. אבל אני מנסה לראות את הצד החיובי, אהבו אותי, הייתי במקומות מדהימים. זה נותן לי תקווה. זה גם לא היה בשליטה שלי, אז אמרתי לעצמי שזה לא היה התזמון הנכון. לא הייתי בשל, לא היו לי מספיק שירים. הייתי בחיפוש נורא גדול. יכול להיות שאם הייתי חותם והיו מצמידים לי מפיק ממש מגניב הייתי מוצא את עצמי יותר מהר, ויכול להיות שהייתי הולך לאיבוד. אין לדעת".
חיית תקופה בלוס אנג'לס. איך נראו החיים שם?
"קשים מאוד. גרתי במקום מאוד מבודד, על הר, בדירה קטנה. הייתי עושה מלא מוזיקה, שלושה–ארבעה ימים ברצף, לבד בלי לראות אדם. הבנתי שכמה שאני זאב בודד שאוהב את השקט ואת העבודה, זה יותר מדי לבד. הייתי כל כך מוכוון מטרה, ששום דבר לא שינה לי. עד שנשברתי".
מה שבר אותך?
"הזמן שם, המוזיקה, האנשים שעבדתי איתם, זה לא הלך. משהו שם לא עבד. זו הייתה עיר מבאסת. זה מקום של מי שכבר מצליח, זה לא מקום להתחיל בו".
פיתחת לעצמך פרסונה מוזיקלית שפונה לקהל הבין-לאומי, ומתחילת הדרך שרת באנגלית. כולם בטח רוצים לדעת מניין האנגלית שלך.
"אני לא יודע איך יש לי אנגלית כזו. אני לא אמריקאי, ההורים שלי לא אמריקאים. כן נסעתי המון לארה"ב בתור ילד. כשהייתי בן 4, הדוד שלי נהרג בהתרסקות מטוס מניו יורק לפריז, ומאז היינו הולכים בכל שנה לאזכרה בארה"ב. אמריקה היא חלק מזיכרונות הילדות שלי".
הבחירה שלך לשיר באנגלית מההתחלה הייתה החלטה מושכלת בכוונה להיות כוכב בין-לאומי?
"לא. ההפך. שרתי בלוז, מי רוצה להקשיב לבלוז בכלל?", הוא צוחק. "אם הייתי מכוון לכוכבות, זה לא מה שהייתי שר. אני מאמין גדול בדברים שקורים בדרך שלהם, ואין מה לעשות. בן אדם לא בהכרח רוצה להיות הכוכב הכי גדול, אבל יש מצב שהוא יהיה הכוכב הכי גדול. הוא לא יכול לשלוט בזה".
לא נותן לעצמי להרגיש את זה
גם בארץ הבחינו בכישרון יוצא הדופן של הבחור עם הקול העצום. במשך עשר שנים קיבל גרינברג פניות חוזרות ונשנות להשתתף ב"הכוכב הבא", אבל רק ב-2021, בעונה השמינית, הוא נענה. "חזרתי לארץ בגלל הקורונה והרגשתי שאני מוכן להשמיע את הקול שלי, לא משנה איך. לא היו הופעות, השתתפות בתוכנית הייתה מבחינתי כמו הופעות, רק בטלוויזיה".
חושבים שבריאליטי צריך סיפור חיים מרגש, ורק אחר כך כישרון. הפתיע אותך לגלות שיש מקום לאומנות אמיתית בתוכנית ריאליטי?
"לא ציפיתי שזה יהיה ככה. הייתי בטוח שזה לא קשור אליי ולא מתאים לי, אבל מהיום הראשון ב'כוכב' לא התעסקתי בתחרות אלא רק במוזיקה, וזה באמת היה בשבילי מקום להתבטא בו מוזיקלית. לא הייתי שרוף על החלק של החשיפה האישית, אבל בסופו של דבר אתה מופיע בכל שבוע לאנשים בטלוויזיה, ולאט-לאט אתה מציג את האישיות המוזיקלית שלך. זה היה כיף והייתי משוחרר, לא הייתי עושה את זה אחרת".
איך הרגשת ביום שאחרי הזכייה?
"לא היה הרבה זמן לחשוב. הופעתי ביום שאחרי, כל הכרטיסים נמכרו תוך שעה ומשהו, אז פתחנו עוד הופעה".
היה בך לחץ לנצל את המומנטום, כדי שגם ההזדמנות הזו לא תברח לך מבין הידיים?
"לשמחתי אני עוסק בזה, אז זה לא הפתיע אותי שצריך להוציא שירים ולהופיע. מבחינתי זה היה המשך ישיר של מה שכבר עשיתי, פשוט בסדר גודל יותר גדול. הרגשתי שאני מוכן".
זו הוויה מדהימה, להיות תמיד בעשייה וביצירה – ואז כשמגיע הרגע, אתה מוכן לשלוף.
"נכון. אני מאמין שצריך לעשות וליצור כל הזמן. לאו דווקא בשביל לקטוף את ההזדמנויות, אבל כשהן מגיעות, אני מוכן. אני באתי מוכן, ועכשיו זה מוכן בשבילי".
אתה הולך להוציא אלבום, שזה פחות מקובל היום. היום זמרים משחררים סינגלים, ואולי הרעיון שמאחורי הוצאת אלבום, התהליך שהאומן עובר ורוצה לשתף בו את המאזין, מעט מתפספס.
"אומרים שאתה מוציא את הלהיטים בשביל להכניס את האנשים למוזיקה שלך, ואתה מוציא את השירים שבאלבום כדי להשאיר אותם איתך. השירים שהם הבין-לבין האלה, שהם לא באמת בין-לבין, הם העומק הגדול יותר".
זו מעין המתקת סוד, חומר שרק מי שמקשיב לאלבום המלא מכיר. תחושה שזה רק של המאזין ושל האומן.
"זו באמת היכרות יותר עמוקה, והיא משאירה את האנשים עם האומן לדרך".
בפחות משנתיים שחררת ארבעה שירים, וכולם הגיעו למקומות הראשונים במצעדים. איך אתה מרגיש עם זה?
"אני מרגיש בר מזל. אני אומר, 'זה לא יכול להיות', במיוחד אחרי כל השנים האלה של להיות כל כך קרוב. אני לא נותן לעצמי להרגיש את זה, זה חלק מהעניין שאני עובד עליו. יש לי עבודה רבה לעשות עד שאני אוכל לנוח על זרי הדפנה, וכנראה שאני לא אעשה את זה אף פעם. זה האופי שלי. אני בכל זאת מנסה לקחת רגעים של להבין ולאהוב ולשמוח מהדבר המדהים הזה, מהאהבה הענקית של אנשים שהיא כל כך לא מובנת מאליו. אני באמת מרגיש שמח".
הקורונה סידרה לך את החיים. גם זכייה בתחרות, גם קריירה, גם זוגיות.
"נכון. זה הביא הרבה דברים שלא ציפיתי שיקרו. העולם שלי השתנה ב-180 מעלות".
איך שמים לב שלא מאבדים את החיים האישים בתוך ההתמסרות לקריירה?
"אני עובד על עצמי כל הזמן, מאמן את עצמי. אני מדבר עם חבר בטלפון בכל בוקר ואומר לו מה אני עומד לעשות היום, מתוך כוונה שמחר אהיה חייב להגיד לו שעשיתי את זה".
לאחרונה יצא שיר חדש ומרגש שכתבת כחלק מפרויקט "פסקול שלישי" של עמותת "זיכרון בסלון" המנציחה את השואה. איך הרגשת לשיר בעברית?
"זה פשוט יצא ממני ככה. היינו בסמינר כתיבה ושמענו עדויות של ניצולי שואה, ואז בהפסקה עלה לי משפט מתוך העדות ששמעתי של חנה גופרית, שחזרה ואמרה 'למה אני'. הקלטתי מנגינה בטלפון, השמעתי את זה לאחיות כרקוקלי, הן אהבו אבל אמרו שזה קצת קודר והחליפו לכמה מילים יותר קלות לעיכול. לא התכוונתי לעשות עם זה כלום. כולם השמיעו את השירים שלהם ואני לא רציתי להשמיע, אבל ביקשו ממני, אז השמעתי וזה היה מאוד חזק בשביל חנה, השורדת. היא ממש התרגשה".
אתה עדיין חולם לעבוד בארה"ב?
"אין ספק שיש רצון להרחיב את העשייה שלי לכל העולם, אבל בסופו של דבר באתי לעשות מוזיקה, לא להצליח בארה"ב. הצלחה בארה"ב זה משהו שהאמריקאים יחליטו לגביו, אין לי שליטה על זה. אני פה לעשות את העבודה שלי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: איתי בצלאלי | שיער: אלירן שלום | איפור: נופר כהן | הפקה: טל פוליטי