כשאושרי אלמוריש היה נער ממושב חקלאי שחי עם אימו החד הורית, החלום הכי גדול שלו היה לעבור לתל אביב. הוא לא יכל לתאר לעצמו שהוא ימצא את עצמו עשור לאחר מכן זוכה ב"כוכב נולד" בדרום אפריקה, חותם חוזה הקלטות בחברה של אייקון ועובר לניו יורק כדי לעבוד על אלבום בכורה עם המפיקים הכי גדולים בעולם. כעת הוא מוציא סינגל בכורה מהאלבום הזה, "Crazy But Free".
זה אולי נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל במקרה של אושרי זה לא קרה בן לילה. הדרך שלו להצלחה הייתה רוויית תהפוכות, ציפיות ואכזבות, אך כמו שהוא עצמו מעיד - "האופטימיות הוליכה אותי לאורך כל הדרך". את דרכו המוזיקלית הוא התחיל כשהיה נער בן 16, אז הוא ניגש לאודישנים שרוברטו פרסם בעיתון "ראש1" ללהקת בנים חדשה - שלימים נקראה גיים בויז - והתקבל. זה התחיל כמו הגשמת חלום עבר הנער, אך לאחר אלבום אחד בלבד החלום נגוז.
"רוברטו נכנס קצת לקשיים, גם כלכליים וגם תדמיתיים, והפעולה הראשונה שהוא עשה זה לפרק אותנו", הוא נזכר בשיחת טלפון מדרום אפריקה. "לא היה פרגון מהרדיו ומהתעשייה, למרות שהייתה הצלחה בשטח עם הקהל, והוא החליט שזה צריך להיגמר. לי זה היה קשה, הייתי בטוח שהדרך שלי סלולה, ופתאום זה לא קורה - אתה צריך לעזוב את הדירה בתל אביב, נפרד מהחברה. זו הייתה מין תהפוכה כזאת. אבל בסוף צריך לקום על הרגליים ולהמשיך".
במבט לאחור, יש לך הבנה למה הלהקה לא הצליחה?
"זה לא תפס כי זה לא היה מספיק אותנטי, ובהסתכלות אחורה לא היינו באמת כאלה טובים מבחינת הכישרון האישי של כל אחד מאיתנו - יכולות שירה, כתיבה, זה לא היה שם. היינו 6 חבר'ה שיש להם חלומות והם רוצים לעשות הרבה אבל החומר בעיניי לא היה מספיק טוב, ואת זה אני אומר אחרי שעשיתי דרך מקצועית".
אבל פירוק הלהקה היה רק תחילת הדרך עבור אושרי, שהתגייס ללהקה צבאית וגם השתתף בעונה השביעית של "כוכב נולד", שם היה בנבחרת לצד כוכבים כמו עומר אדם, לירן דנינו והזוכה רוני דלומי. למרות שהגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית, הוא מרגיש שהוא לא היה לגמרי בשל אז. "אני חושב שזה היה מוקדם מדיי בשבילי לעשות דבר כזה", הוא מסביר. "בכוכב נולד צריך להיות מאוד מפוקסים, לדעת מי אתה, להיות מגובש, ועוד לא הייתי. זה בעיקר בגישה, הייתי מאוד מנסה להיות מושלם ופחות אותנטי, וזה לא טבעי ולא עובד ולא נכון. זה לא שהייתי מסכן, זה היה כיף וזו תוכנית טלוויזיה ולא לקחתי את זה קשה כמו שאחרים לוקחים".
ומה מביא אותך לדרום אפריקה אחרי זה?
"אם אחרי הגיים בויז תייגו אותי כיוצא להקת בנים, עכשיו הייתי יוצא להקת בנים ויוצא תוכנית ריאליטי וזה היה מאוד קשה לפתוח דלתות ושמישהו ירצה לעשות איתי משהו בארץ. הרגשתי שאני רוצה לצאת ולטייל קצת, הגעתי לדרום אפריקה, הייתה לי ידידה פה והתאהבתי במקום. נהיו לי חברים ופיתחתי פה עסק יבוא של פטנטים - בעיקר מכשירי לייזר, הורדת שיער, כל מיני פטנטים של יופי. היו לי אחלה חיים, אחרי שבאתי מרקע של מושב ואמא חד הורית בלי הרבה כסף פתאום חוויתי את החיים שבחוץ ושפע כלכלי".
ואת המוזיקה שמת בצד?
"ככל שהעסק גדל ויותר הזדמנויות הגיעו ונכנסתי לעוד יוזמות עסקיות אז המוזיקה קצת התפיידה וחשבתי שאולי הקטע שלי זה ביזנס. עדיין שרתי בבית, למדתי פסנתר, זה עדיין היה שם, לא וויתרתי על זה אבל זה כן דעך. אז באמת הגיעה התחרות הזאת".
"התחרות הזאת" היא "Trace Stars" - ריאליטי מוזיקלי של ערוץ המוזיקה Trace שמשודר במדינות רבות ביבשת אפריקה ובשאר העולם. את המועמדות הוא הגיש בלי להבין בדיוק במה מדובר, ובלי לשים לב הוא גבר על חצי מיליון מועמדים וזכה בגמר התוכנית, כשהמנטור שלו הוא מנהיג להקת הפוג'יז וויקליף ז'אן. "ממש לא תיכננתי את זה אבל החיים לימדו שברגע שנפתחת דלת זו הזדמנות ללכת קדימה ולנסות, מה יכול לקרות", הוא מספר. "השופטים שם נורא התלהבו מזה שאני יכול קצת לסלסל. בארץ אני הכי לא מסלסל, השירים שלי הכי אשכנזים בעולם, אבל פה זה מיוחד, זה מתלבש להם טוב עם הפופ העכשווי שהם שומעים פה".
ואחרי הזכיה אתה עוזב לניו יורק?
"וויקליף פשוט אמר לי 'בוא נעבוד יחד, בוא נעשה מוזיקה', ומבחינתי זה היה ברור ואין פה עניין בכלל. שבועיים אחרי הזכיה קמתי, נסעתי לניו יורק והתחלנו לעבוד. החלטתי לבסס את החיים שלי בניו יורק ולקדם את העניינים שם - את החוזה הקלטות, את כל מה שבא עם זה. כרגע אנחנו עובדים על EP שמתוכו כבר יש 3 סינגלים שנבחרו".
ואיך קרה החיבור עם אייקון?
"הופעתי בטקס של המוזיקה הצרפתית שנה שעברה, והוא גם בא להופיע. כשעשיתי את הבאלאנס והסאונד צ'ק הוא במקרה נכנס עם הפמליה שלו, שמע אותי והתלהב ואירגנו פגישה. הייתה פגישה מוצלחת והתחלנו משא ומתן שבסופו חתמתי עם חברת ההקלטות שלו. זה בכלל היה משהו שלא חלמתי".
איך זה לעבוד עם אמן בסדר גודל כזה?
"נסעתי לאטלנטה כדי לחתום פיזית על החוזה, וכשסיימנו אייקון אמר לי 'יאללה, הולכים לחגוג'. יש לו אוטובוס שהוא סטודיו על גלגלים, ממש כמו בסרטים, והוא אמר שנאסוף את חבר שלו דייויד ונמשיך. אנחנו נוסעים, מגיעים לאיזה מלון משוגע, ומתברר שדיוויד החבר שלו זה דיוויד גואטה. לא היה לי מושג, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, זה היה מגניב. דיוויד גואטה השמיע לנו משהו חדש שהוא עשה עם סיה, ומבפנים אני צורח כמו ילדה קטנה אבל מבחוץ אני מנסה להיראות קול".
יש הבדל בין העבודה המוזיקלית שם לבין העבודה בארץ?
"אני חושב שזה סדר גודל - כל תהליך הוא הרבה יותר ארוך, כל שלב מקבל הרבה יותר תשומת לב. אתה צריך לכתוב המון שירים, אתה כל יום הולך לסשנים עם כותבים ומפיקים שונים ואוסף חומרים ומגבש את מה אתה רוצה לומר ומה אתה רוצה להביא לעולם. יש אנשי מקצוע על כל דבר, זה ממש מפעל משומן".
ואיך אתה מתמודד עם המבטא?
"שולחים אותי פעמיים בשבוע לעבוד על המבטא. הם לא רוצים להיפטר מהמבטא שלי בדיבור כי זה משהו שמוסיף לאישיות שלי, אבל כן להגיע לרמה שהשיר עובר רדיו, שיש טיפה מבטא אבל לא מבינים בדיוק מאיפה. בגלל שאני מוזיקאי יותר קל לי לשמוע ולתקן את המבטא".
לא תחזור לישראל?
"אני מכוון לזירה הבינלאומית כרגע, זה ברור, אבל ישראל תמיד תהיה הבית. בגלל זה אני עושה את זה. אמא שלי שם, המשפחה שלי שם, חשוב לי שידעו וישמעו וחשוב לי להכליל את ישראל בכל דבר שאני עושה".
אתה מרגיש ניצחון אחרי שהסתכלו עליך בישראל כ"יוצא להקת בנים ותוכנית ריאליטי"?
"ניצחון זה אומר שיש הפסד וזה לא מה שאני מכניס למשוואה, זו לא ההסתכלות שלי. זה כן כיף שכל אלו שלא ראו את מה שאני ראיתי עכשיו רואים לאן אני הולך ומה אני יכול לעשות. כל אלו שטרקו לי את הדלת ואמרו לי לא, במידה רבה בזכותם הגעתי לאן שהגעתי - קיבלתי יותר דלק ולא נשארתי איפה שכנראה לא הייתי צריך להישאר".
לאן אתה שואף? מה החלום?
"להיות אמן בסדר גודל בינלאומי - שירים שמתנגנים בכל העולם, להיות בראש המצעדים, לחלוק את הסיפור שלי בכל מקום שאפשר, גראמי, סיבוב הופעות עולמי, הכל. אני מקבל השראה מג'סטין טימברלייק, אדם לווין ופארל וויליאמס - שלושה חבר'ה שמצליחים למקסם את כל היכולות שלהם, הפקה, הנחיה, קמפיינים, נתינה שלהם בחזרה בעמותות שהם מעורבים בהם, זה משהו שמאוד הייתי רוצה, שתהיה לי קריירה דומה".