באנו חושך לגרש. זה השיר שסאבלימינל והצל פתחו איתו את ההופעה הלא פחות מהיסטורית אמש בהיכל מנורה מול כ-12 אלף איש. אפשר לקחת את זה להמון מקומות כשמדובר בצמד שהפכו את ה"תקווה" ללהיט - על אחת כמה וכמה כשההופעה החלה בעיכוב בגלל עומס בכבישים כתוצאה מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה - אבל זה יהיה אובייס מדי וסליחה, זה לא באמת מעניין אל מול המוזיקה.
עד כמה זה לא מעניין? כשיש לך את הפריבילגיה לבצע את "הפינאלי", אחד מהלהיטים הכי גדולים במוזיקה הישראלית, כשיר שני במופע משותף ראשון זה 15 שנה ואז מיד אחר כך את "חי מיום ליום" - הכל מתגמד. למעלה מעשרת אלפים איש חיכו יותר מדי זמן לצרוח את את השורה "עכשיו דממה, הצל על הבמה". בסוף השיר לא הייתה דממה בכלל, כשסאב והצל הולכים על הבמה, סופגים את השאגות, נהנים מהקהל, נהנים אחד מהשני.
הצמד ביצע כעשרים נאמברים במהלך כל הערב, כשבפועל קיבלנו יותר משלושים שירים. במקום אלונה טל, שרית חדד ושראל, מורן מזור (שהפגיזה), סיוון, זמר בשם חננאל ואיציק שמלי מילאו את החסר. פייר? חסרונם של המבצעים המקוריים לא הורגש. בחירת השירים הייתה בסך הכל נכונה - למרות אפשר היה לוותר על "לנצח". האווירה גם ככה הייתה של ניצחון.
ההופעה התחלקה לשלושה חלקים: שירים מלאים שכללו את "טורו" (אמאלה, איזה שיר כיפי), "אין גבולות" של סיוון, "הפרד ומשול", "בילאדי" ו"התקווה", שבאמת קשה להירגע מכמה שמדובר בשיר מושלם. "זזים עם הבאס" זכה להפקה מחודשת עם עיבוד רטרו סבנטיז (והיום נחשב לעדכני שוב), אבל עוד לפני ששרו על הבמה "היפ האפ בעברית - דאטס אמייזינג", עלה גבריאל באטלר שכנראה היה כלוא בחדר בלי אנשים במשך כמה שנים טובות, כי הוא הגיע עם אנרגיות של 1999. הרגע השמאלני של הערב נרשם כשביצע את "פיס אין דה מידל איסט", כשתוך כדי הביצוע סאבלימינל אומר לצל "במהרה בימינו, אמן", והצל מגיב בפרצוף של "לא יודע".
החלק השני הוא של המחרוזות: אחת למעריצי ההיפ הופ עם "קלאסית ופרסי", "באבאבא" ו"קבל" יחד עם שי 360. כשהגיע הרגע של "הציר" והרביעיה (עם באטלר בפזמון) עומדת אחד מול השני במרכז הבמה, בקהל אפשר היה לראות מי התרגש מהביצוע ועדיין מאזין היום להיפ הופ. שי 360 נשאר חד כמו שהיה והפך להפתעה של הערב.
ואז הגיע שלב מחרוזות שירי המזרחית: "סוד" ללא שרית, אבל עם מורן מזור שהפגיזה וביצעה את החלק שלה, והשיר המפתיע של הערב - "תיזהר ממנה". גם סאבלימנל והצל לא ציפו לתגובה הזו מהקהל, שידע כל מילה בשיר ועמד בקצב אפילו יותר מהר מסאב. יש שירים שקשה לדעת את העוצמה שלהם עד שנפגשים עם השטח. זה היה לא צפוי בעליל, והפרחים ליוסי בובליל. דווקא המחרוזת הזו הייתה החלק החלש בהופעה, עם שירים כמו "מנגלים", "פאפי", ושרוטים", אבל אז הגיע "את אותי שופטת", להיט מסיבות בפני עצמו, עם איציק שמלי במקום שראל.
סאבלימינל והצל בקושי דיברו עם הקהל במהלך ההופעה. פה ושם היו אמירות בסגנון "התגעגענו אליכם ואיזה כיף להיות פה", אבל כמעט מאה אחוז מהערב הוקדש לשירים, או כמו שהצל הודה כבר בהתחלה: "בזבזנו יותר מדי זמן". לפני "חלום של כל גבר" סאב פנה לאמא שלו ושיתף שאבא שלו נפטר והוא עדיין מתמודד עם זה, וגם אמא של הצל קיבלה חיבוק. הביצוע היה מאוד מרגש כשכולם צופים במסך באשתו (של שמעוני) בוכה.
ואז, שניה אחת מתוך הפלייבק של "ילד רחוב" הספיקה בשביל שהקהל ייצא מגדרו. סאב ביקש לעצור ולהתחיל מחדש כשהפעם כל הטלפונים של כולם בחוץ. אין באמת מילים שיצליחו להסביר את השיר הזה ואת הקשר שיש לישראלים שגדלו בתחילת שנות האלפיים אליו. כשבאמריקה שרו "וור איז דה לאב" עם בלאק אייד פיז, אנחנו צרחנו פה "טיפש, חשב שהוא יחיה לנצח". שיר נצחי שקיבל במנורה את סגירת המעגל שהגיעה לו.
אולי זו האווירה במדינה שמבעבעת, או סגנון הכתיבה של הצמד שמלא בפאתוס הלאומי, אבל כל שורה הרגישה דרמטית. כל מה שהקהל יכול היה לצרוח, הוא שאג - כנראה גם כחלק מהחד-פעמיות של המאורע. אפשר להתווכח על חדות הפאנצ'ים או החרוזים, אבל סאבלימינל והצל עשו מוזיקה על-זמנית. עובדה, יעידו אלפי המעריצים שהגיעו לערב של נוסטלגיה, אבל עם שירים שהם שומעים עד היום - אם זה בקריוקי, במסיבות או כשהם שיכורים עם חברים בבית מול היוטיוב. זה הכוח של להיטים.