1. ריבים הם דבר מאוד מכוער, מה שהופך אותם המון פעמים לרגעים טלוויזיונים מעולים. אבל מעבר לדם ששתינו בהנאה, נחשפנו לעוד משהו, ככה, על הדרך: הצד המקצועי של בן אל. כולם תמיד דאגו להגיד ולהזכיר שבלי סטטיק הוא לא שווה כלום ולא היה מגיע לשום מקום, אז אני מעוניין לערער על הקביעה הזו. אם נתעסק רק בוויכוח עצמו - בן אל צודק כשהוא מצפה מהרקדנים שלו לא לצאת לבלות עד 5 בבוקר יום לפני הופעה.

    אחרי הצהוב, אפשר לעבור לחלק המעניין באמת: הקריירה של בן אל תבורי. חשיפת ההקלטות שלו עם אורטל עמר עשתה רושם של גיים אובר בשבילו, אבל לפעמים דווקא מימז באינטרנט מצליחים להעביר את הנקודה בצורה הכי טובה. "לתמוך בבחור הפחות יציב, עם נטיות להרס עצמי, שככל הנראה גדל בסביה משפחתית לא יציבה שמשליכה עליו עד היום" וממול הכותרת "לתמוך במי שיותר מוכשר מוזיקלית".

    לבן אל יש פוטנציאל להפוך לסוג של ג'ייסון דרולו הישראלי עם להיטי מסיבות ורחבות. את מוסר העבודה והרצון להצליח ראינו כבר שיש לו (אם לא הספיקו שבע השנים האחרונות, אז גם הסרט של סטטיק היה הוכחה נוספת לזה). הוא רק צריך להשקיע את האנרגיה שלו במוזיקה.

    אוהבים לזלזל בתרומה של בן אל לצמד "סטטיק ובן אל" אבל יש לא מעט שירים שדווקא הוא עושה את הקסם שלהם. "אחלה גבר", הלהיט האחרון שהוציאו הוא הדוגמה המובהקת, וגם ב-we שהוציאו עם מירי מסיקה רגע לפני הקורונה הוא שיר מעולה, אבל בן אל עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. לסחוב הוק ופזמון. עם החיבור לכותבים והמפיקים הנכונים הוא מסוגל להביא להיט אחרי להיט.

    הצעד לחתוך לאמריקה, הרחק מכל הרעש התקשורתי בישראל, יחד עם בת הזוג התומכת, דני לוי, היה הדבר הנכון בשביל בן אל. מדי פעם הוא העלה סטוריז מהסטודיו עם RMR, ראפר ומפיק ששיתף פעולה עם שמות בכירים כמו ליל בייבי, פיוצ'ר ואופסט (מיגוס). עכשיו כשהוא בארץ רואים שהשקט הזה קצת מתערער, אבל אם מסתמכים על שינוי הכיוון האחרון שעשה השבוע - הוא בוחר בדרך הנכונה, הרחק מהדרמות.



  2. פלד לא עוזב את השכונה. טיפקס הוציאו ב-1995 את "התחנה הישנה". השבוע, 28 שנה אחרי, פלד עושה את אותו המהלך ב"פלורנטין", רק בסגנון שלו, כמובן. הוא מארח את לירון עמרם בפזמון בשביל הניחוח הספציפי שמרגישים בפלורנטין או שכונת לווינסקי בתל אביב. בשיר פלד מהלל את דרום תל אביב, אבל בתכלס כל מי שגדל "בשכונה" יכול להתחבר אליו. הקליפ כמובן צולם בשכונה והוא כולל מחווה לדמויות מהאזור, כולל אחת מרגשת במיוחד לסימה. מי שלא מכיר את פלד עוד יחשוב שמדובר בניצול ציני, אבל ההפך, פלד מקבל את השכונה כמו שהיא, עם כל הקושי והמראות הלא נעימים שהיא מביאה.

    "החיים יפים עם כפכפים שלוש פסים/ אומרים שפה קשה, אבל הכל יחסי/ אספתי חוויות ולא אספתי נכסים/ נדבקתי לשכונה כמו אבק על התריסים". 


  3. גאיה שאקי לוקחת את המגמה של שירי נקמה באקסים שלב אחד קדימה עם "אני רוצה קצת שתמות". בקליפ היא מתעללת עם סכין בדובי ענק (שהופיע בעטיפת השיר הקודם שלה "ארגז צעצועים") עד שבסוף היא מעלה אותו באש. בגדול זה החומר שממנו עשויים סיוטים, אבל המילים הקשות והוויזואליה משתלבות בחכמה רבה דווקא עם כלי הנגינה הכי אופטימי ונאיבי שיכול להיות: יוקלילי. כל האגרסיביות מנוטרלת, ומתקבלת תוצאה מבריקה. 

    שאקי חברה ליובל מעיין, מפיק וכותב שאחראי בתקופה האחרונה על כמה מהלהיטים הגדולים בישראל ("מי זאת" של אנה זק ו-Sucks To Know You של מרגי). יחד הם הביאו את השיר שהכי קרוב לבילי אייליש בישראל. הלחישה בפזמון, ההפקה וגם האגרסיביות בקליפ מזכירים מאוד את הכוכבת האמריקאית, בקטע טוב.