ב-1986 מרגול שרה על אבק הדרכים בתלתלי אהוב ליבה. היום, 36 שנה אחרי, אפשר כבר להרגיש בקול שלה את אבק הדרכים שצברה בעצמה. כשאותו חספוס אותנטי פוגש את השורות המפוכחות מהפזמון ב"כנפיים" של טונה - "רצית עולם שלם. ניסית לעוף, אבל אדם מבין שהוא רק אדם, אז הוא פורש כנפיים" - פתאום המילים חודרות עמוק יותר. גם אם כבר האזנו לביצוע המקורי יותר מ-2.5 מיליון פעמים.
השילוב של זמרי ים תיכון עם ראפרים הוא לא רעיון חדש, ואפילו טונה בעצמו עשה את זה כבר כמה פעמים (עם בר צברי באלבום השני שלו, עם עומר אדם "בסחרחורת" וב"סהרה" עם יסמין מועלם, אם אנחנו גמישים כלפי המונח "זמר ים תיכוני"), אבל אין מה לעשות - כשזה זה, זה זה. קשה למצוא עוד אמנים בישראל שיודעים (ויכולים) לרגש כמו שמרגול יודעת, וזו אפילו לא הפעם היחידה החודש שהיא עושה את זה. לפני כשבוע היא הוציאה את "אם צריך מלחמה", שכתב והפיק טל שגב.
זו בלדה - אפילו קצת בלדת רוק - חשופה שעוסקת בהקרבה למען האהבה. סיכוי סביר שרק אמנית נטועת שורשים בתרבות כמו מרגול יכולה לשיר את השורות "אם צריך מלחמה כדי שנחזור להיות ביחד, אם צריך להתחנן, אתחנן עד הסוף" ו"אם צריך להתפלל, נעשה גם תשובה". אם זו הייתה זמרת קצת יותר צעירה, עוד היו תוקפים אותה שהיא מנרמלת קורבנוּת ושמדובר בשיר רעיל. אבל, כאמור, זו מרגול, וכמו שלמדנו כבר, היא לא רואה בעיניים.
"אני אומרת את זה מכל הלב - אין לי שום פגע בלהתרפס", הסבירה מוקדם יותר השבוע בראיון לאיריס קול. "אפילו 'רק בוא נשלים את החיים בעולם הזה, בוא, אני מוכנה', בעיניי זה שיא הפמיניזם. הקרבה היא פמיניזם, אם פמיניזם רוצה להיות מושתת על אהבת אדם, זה פמיניזם בעיניי. כל השאר זה כל מיני דברים, אולי יפים בדקלרציה, במאמרים בעיתון, אבל זה לא בחיים".
מבלי להיכנס לדיון על פמיניזם מהו - החיים, כפי שמרגול הבינה מזמן, יכולים להיות די מכוערים. אדם רוצה עולם שלם, אבל כשתכניות הענק שחינכו אותנו לתכנן לעצמנו פוגשות את המציאות האנושית, התוצאה עלולה להיות התרסקות לא פוטוגנית. השירים הכי יפים ומרגשים עוסקים באותם רגעי התנגשות, אלה שלא נשמעים טוב ב"דקלרציה ומאמרים בעיתון". זו כנראה הסיבה שהביצוע של מרגול ב"כנפיים" מרגש פי כמה מהביצוע המקורי.