זה מתחיל בפקקים: הדרך אל אמפי שוני מתארכת ואנחנו מגלים שההופעה כבר התחילה, בדיוק בזמן, ומתלבטים אם לשבח או לשנוא את ההפקה על הדיוק. האמפי מעלה זכרונות נעימים מההופעה של סקאנק אננסי: הסאונד מהדהד בין האבנים הרומיות היפהפיות, והמקום מלא אך לא דחוס מדי. אני מפלסת את דרכי אל קדמת הבמה ונפעמת מהנוכחות העוצמתית והממגנטת של שירלי מנסון. היא מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי בהופעות מהסוג הזה, ולתת לכל אחת ואחד בקהל הרגשה שהיא שרה רק בשבילם.
היחס האישי הופך אותה לפרפורמרית נגישה וכובשת: היא מודה לקהל, מעריכה את הסבלנות האוהדת כלפי השירים החדשים ולא שוכחת להקדיש שיר לכל מי שהגיעו להופעה בסינרמה ב-1999. על הבמה נמצאת השלישיה המקורית: סטיב מארקר והגיטריסט דיוק אריקסון, שמפעיל את הקהל בנונשלנטיות ונשאר אניגמטי בכובע ובמשקפי השמש הנצחיים. היעדרו של המתופף בוץ' ויג, שלא משתתף בטור הנוכחי, מורגש בהחלט.
במבט מהיר מסביב נראה שהאמפי מלא בעיקר בגיקים שגדלו בזמן אמת על העתידניות של האלבום "Version 2/0". אלו שהתחברו לאספקט הטכנולוגי של גארבג' כטינאייג'רים (בעידן שבו האינטרנט היה חדש ומרגש) יצאו מוקדם מהעבודה בהייטק, לקחו בייביסיטר ומילאו את אמפי שוני. באוויר הייתה ציפיה למסע נוסטלגי, והסט-ליסט לא אכזב. השילוב החכם בין קלאסיקות כמו "Special" ו-"Vow" לבין האלבום החדש, "Strange Little Birds", היה חסר נפילות מתח ודאג לכך שכולם יהיו מרוצים.
למרות השיוך האוטומטי שלהם לניינטיז, גארבג' המשיכו להיות מכונת להיטים גם בשנות האלפיים. הקהל באקסטזה מוחלטת ב-"Why Do You Love Me" וב- "Shut Your Mouth": הקול של מנסון רק השתבח עם השנים והטוויסטים הקטנים שהיא מכניסה בשירה שלה מוסיפים עניין. למרות שרוב שירי האלבום החדש מתקבלים באדישות מנומסת, הביצוע המרהיב ל-"Even Tough Our Love Is Doomed" מצליח לסחוף את האמפי בהתפרעות מתונה. בכל זאת, מחר צריך לקום מוקדם לעבודה.
"אני הולכת להביע דעה לא פופולרית", אומרת מנסון ומספרת על העוינות כלפיהם מצד תומכי BDS. היא מצהירה שגארבג' תומכת בטוב לב ובסולידריות, בלי קשר לגזע או העדפה מינית או מגדרית, ובאופן טבעי ומרשים מקשרת את הפוליטיקה הלאומית לפוליטיקה מסוג אחר, ומצהירה: "את השיר הבא כתבנו כהמנון לקהילה הלהטב"ית". אני בטוחה שהיא מתכוונת ל-"Queer", אבל הם מבצעים דווקא את "Sex Is Not The Enemy" בעל הפזמון הקליט "מהפכה היא הפתרון". הבחירה התמוהה מעוררת בי את המחשבה שדווקא המוזיקאיות הפמיניסטיות העכשוויות, ממשיכות דרכיה של מנסון, ובהן למשל ג'ני בת' מהסוואג'ס, מצליחות להעביר מסרים מהפכניים דומים בצורה מתוחכמת יותר. עם זאת - ההופעה מוכיחה שמנסון היא אחת מגיבורות הרוקנ'רול הגדולות: לא רק של הניינטיז אלא בכלל, וההשפעה שלה על דור המוזיקאיות שבא אחריה ברורה מאד.
כיאה ללהקה שמורכבת משלושה שועלי אולפן מנוסים (בוץ' ויג, מתופף ההרכב, ידוע גם בתור המפיק האגדי של "Nevermind" של נירוונה) הסאונד מעולה: גם השירים המופקים ביותר עוברים עיבוד מרשים ואפקטיבי אל הבמה. אחד מהשיאים מגיע, כצפוי, בקלאסיקה "Only Happy When it Rains". שטיח קלידים רך מתחיל כשמנסון מתיישבת בתנוחה קז'ואלית: אבל היא לא מצליחה לשמור על הפוזה האדישה לאורך זמן ונהנית מכל רגע שבו הקהל צורח את המילים.
לקראת סיום ההופעה, שלמרות האורך הנדיב הרגישה קצרה מדי, מנסון מקבלת שלט מאוייר ויפהפה מהקהל עליו כתוב באנגלית "מעריצי גארבג' 21 שנה" ומתרגשת מאד. היחס המיוחד של הלהקה למעריצים מורגש לאורך כל הדרך: בעיקר כשהלהקה מסיימת עם ממתק למעריצים - "Number One crush" בי סייד אהוב במיוחד. היא ממשיכה את השירה שלה בדרכה החוצה מהבמה, ומגיחה אל הקהל - נותנת לנו עוד מבט מקרוב בגיבורה של שנות התיכון שלנו.