"הסוד הוא מינימום אכפתיות. אתה לא אכפת לי, אתם לא אכפת לי, כולכם לא אכפת לי": ככה עדן דרסו פותחת את האלבום השני שלה, "משולש קדוש". אמנים משתמשים לפעמים בשיר הראשון כדי לתת למאזינים רמז לקראת מה הם נכנסים, וזה בדיוק מה שדרסו עושה לפני שהיא שרה על הפונאני שלה, הכסף שהיא מצפה להרוויח, השוגר דאדי שהיא מזמנת לעצמה, הציפייה ממנה להתרבות ובאמת כמעט כל נושא שרלוונטי לעולמה של אישה רווקה בשנות העשרים שלה בתרבות העכשווית.

לא בטוח שכולם יתחברו למסרים שלה, אבל אין סיכוי שמישהו יאזין ל-14 השירים האלה מההתחלה עד הסוף ולא יבין מי זו עדן דרסו. זה הישג מדהים בעידן בו "אמנים" מחליפים זהויות כל יומיים, משנים סאונד ורוכבים על טרנדים מתוך ניסיון להפוך לכוכבים. זה לא שדרסו לא רוצה להיות כוכבת, אבל היא יכולה להרוויח את המעמד הזה בזכות מי שהיא ומה שהיא כותבת, בלי שתצטרך לעלות על המסלול המקוצר לכוכבות. 

עדן דרסו (צילום: ירדן רוקח)
"שמתי חצי בית בתיק יד להוכיח שכלום לא שיחזיק'תי כאן" | צילום: ירדן רוקח

מאז שרונית ראסטה הוציאה ב-2007 את "הקיץ בא" לא היה במיינסטרים הישראלי (או בדרך לשם) דמות בסגנון של דרסו - אישה ששרה על סקס מזדמן בלי להתבייש, בלי להחביא, והכי חשוב - מנקודת מבט נשית שלא נכתבת למעשה על ידי גברים, כמו במקרה של רוב שירי ההעצמה הנשית שהפכו ללהיטים בשנים האחרונות (רק השבוע אגם בוחבוט הוציאה את "יותר חזק מה", שנכתב, הולחן והופק על ידי גברים).דרסו היא זו שכותבת את המילים, וכשמעזים לפקפק בעובדה הזו היא חוטפת את הסעיף. ואם לחזור לראסטה - המסר שלה היה אולי דומה, אבל ההבדל הוא שהפעם גם מדובר בדמות אותנטית לחלוטין.

במקום לגנוח על הביט, היא שרה: "אם אתה רוצה את הפונאני, האני, חוששני מאמי, שלא תקבל אותו אף פעם". השימוש המבריק בסלנג הג'מייקני (פלוס סמפול) "פונאני" לא היה קורה גם עוד מאה שנה באולפני ההקלטות של בכירי המפיקים בישראל, אלא רק אצל מי שבקיאה מספיק בתרבות, חוקרת ומחפשת להעמיק את המוזיקה שלה. אגב, גם בשירי הלל לאיבר המין שלה, דרסו מצליחה מצליחה לכתוב בצורה מורכבת עם שורות כמו "פונאני שמאחה את השבר", "מנסים לגרום לי להתרבות, ליצור עוד מיני כזאת", או "רק תקשיב לחוקים ותבין מה הולך, תיגע בהכל חוץ מהלב", מהרמיקס ל"הכל חוץ מהלב" עם סימה נון (שנכנס לפרויקט אחרי שהגרסה המקורית יצאה ב-2020). כשהקו האומנותי ברור, גם השורה "אתה מת להיות בפנים" שמדברת לכאורה על מסיבה ומועדון יכולה לבלבל ולשחק לנו במוח.

כשעושים היפ הופ (או ארנ'בי בחלק מהמקרים של משולש קדוש) בישראל, חשוב שתהיה לו תחושה מקומית, ישראלית - ואי אפשר להתבלבל לגבי המקור שבו דרסו ספגה את האופי השכונתי שלה. תוסיפו לזה את ההודעות קוליות שלה ושל החברות כשהן מקללות או מייעצות אחת לשנייה וסומפלו לתוך השירים, או השורות "כשקראו לי מתוקה, אמרתי ביצ' אני סוסה לא מאולפת שברחה מהאורווה", "שמתי חצי בית בתיק יד להוכיח שכלום לא שיחזיק'תי כאן" או "פה לא אוהבים ת'שוקו על הגוף שלי, עוד סיבה לשים בכל חור ת'פרצוף שלי" - ותקבלו את השילוב המדויק של כחול לבן.

לא רק המסרים או הרעיונות הופכים את משולש קדוש לפרויקט מרשים - השילוב שלהם עם ההפקה המוזיקלית, בחירת המילים והאופי שלה הם אלה שיוצרים אלבום עגול, קוהרנטי. בשביל הסאונד, דרסו גייסה למשימה ארבעה מהמפיקים המוכשרים של סצנת ההיפ הופ בישראל: כהן (ממייסדי הלייבל שיגולה שבו חתומה), יאנג (יונתן) הפנר, לאבה דום ואורי שוחט, כמובן. ארבעתם מכירים אותה מספיק טוב בשביל לייצר עבורה קרקע נוחה לביטוי עצמי, וכמו שהיא מביאה את עצמה, כל אחד מהם הביא את הסאונד שלו ותרם לגיוון המוזיקלי.


אפשר להמשיך ללרלר על האלבום של דרסו עוד שורות ארוכות, כי לא חסרים בו חרוזים ופאנצ'ים שמפוצצים את המוח, אבל במקום זה עדיף פשוט ללחוץ שוב פליי על "פונאני", "פרח קוצני" או "סוס ראשון" ולהתפלל לאלוהי הרדיו הישראלי שיזהו את "הפוטנציאל הלהיטי" בזמן. ההוק ב"פונאני" הוא אחד בקריירה, כזה שיכול להפוך ללהיט מדינה: שלם, עגול ומדבק, וזה התיקון שמגיע לכולנו אחרי רונית ראסטה.